מכת המוות של רונה רמון באה והכריעה. לפתע ידעתי. כזו אישה אני מבקשת להיות. כזו אני חפצה שכל אישה תנסה להיות. כאשר היה מדובר "רק" בשכול של הבעל והבן, הדברים לא היו ברורים לי כל כך. באה המחלה המאכלת וזיקקה למעני את שאני מבקשת לומר.
רונה זכרה לברכה ראתה במכות שניתכו עליה נתון. תמיד הרי אפשר להאשים – את הגורל, את המנגנון, את הכשלים. רונה באצילותה לא נתנה לשאלות ולתהיות להסיט אותה מהחיבור הטבעי אל עצמה ואל זולתה.
לא את קרן רמון הפרטית והממשלתית אני רוצה להבליט כעת; אף שהיא מיזם נהדר, לא של אנדרטאות אלא של חתירה לבניית עולם טוב יותר, לתיקון עולם פשוטו כמשמעו. אני מבקשת להבליט את רונה האישה, הרעיה והאם, שבעקבות כל אחד מהאסונות שפקדו אותה בחרה את הבחירה הנכונה. רונה לא המתינה עד שתהיה מסוגלת להסביר למה לא התלוננה. היא בעטה בשכול, ועשתה – בלי לסגור על הכאב את הדלת.
נוהגת ודומעת, כשעה לאחר ההודעה על פטירתה, שמעתי שאך לפני שלושה חודשים, בזמן גיוס ההמונים למכינה הצבאית "בית אסף", היא סירבה לחשוף את דבר מחלתה. בכיי התגבר ללא מעצורים. רונה לא הסכימה לנופף בשום צומת ובשום פרט מקורות חייה, דבר שהיה בו היבט שנועד חלילה לנצל את מצבה הקשה. כאשר נקראה ללמד פרק מספר איוב בבית הנשיא, תמהה בתחילה: "למה אני איוב דווקא?". זו שאלה שיכול לשאול רק מי שהודף את האסון במקום לדבוק בו.
ראינו אותה נחושה ונחרצת דווקא בקנאות שהפגינה לגבי הפרטיות שלה ושל משפחתה. איזון, איפוק, בחירה מושכלת של הפרטי למול הציבורי, של האישי לעומת הפוליטי, היו בחירות שהותירו אותנו נפעמים.
דומה שרונה ידעה להשלים בחדווה עם תפקיד "האישה הקטנה" של האסטרונאוט הנערץ, עם היותה נוות ביתו ואם תומכת לילדי השכול הפרטיים שלה, ובה בעת בשום רגע לא להזניח את השליחות הציבורית שלקחה על עצמה. דומה שהאמירה שלה לארצנו האהובה, לטייסות, לנוער ולעולם כולו – נבעה מתוכה באופן הכי טבעי, הכי אישי, ולכן הכי נוגע.
רונה לא הפכה את עורה כדי להיות השראה לכולם. היא לא ניסתה לטוס לחלל במקום אילן, והיא גידלה ילדים שמחים וקשורים לצד הבריא של החיים. היא הוכיחה לכולנו שהשיעור הטוב ביותר לאכזריות גורלה הוא במעשים, לא בשיחות על מסכנוּת, שמחלישות מעצם טיבן. היא לא עסקה ב"תראו מה קרה לי" אלא שאלה תדיר: "מה אני עושה?"
אין בדבריי שום כוונה לגמד את המאמץ של כולנו לחסל כל סוג של פגיעה, כל סוג של אי צדק שיש בכוחנו להשפיע עליו. אני מעוניינת לחשב לאן לתעל את עיקר האנרגיות שלנו. בסופו של יום, כמות הכוחות אינה בלתי מוגבלת, והפנייתן המדויקת לנושא הנכון היא המתכון. מה שהופך אותנו לשולטים במצב במקום למי שמתכנסים בכאב.
עד ההודעה על מחלתה ומותה ניסיתי להתחקות אחר נשים חזקות שידעו לסטור למי שהעז לפגוע בהן. רונה לימדה את כולנו שהכאב יכול להיות מנוע לעשיית טוב; ובעשותה כך, הפגיעוּת הופכת לנסבלת. ואנחנו? נעשות חזקות ויפות יותר. נשיות יותר, מעצימות את עצמנו ואת קומת האדם בכלל.
