שבע שנים החזיקה ההרתעה הצרכנית. שבע שנים שבהן החברות הגדולות במשק פחדו מהאזרח הקטן, שמא יחשוד שעושקים אותו ויפתח, כמעט במקרה, במחאה חברתית־צרכנית נגדן.
מאז המחאה החברתית של קיץ 2011 לא ראינו גל התייקרויות כמו זה של התקופה האחרונה. תנובה הייתה זו שנתנה את האות, ואחריה הצטרפו כמעט כל היצרניות הגדולות. אבל אז החברות המסחריות קיבלו מהמדינה מתנה כשהודיעה על העלאת מחירי הלחם, המים והחשמל, ומשכה לכיוונה את כל האש. בתחילה המחאה כוונה אל עבר יצרניות המזון הגדולות, אך כעת המחאה מכוונת אל הממשלה. מנהלי המשברים של אסם – האחרונה שהודיעה על העלאת המחירים – מתבקשים לשלוח פרחים למשרדי האוצר והכלכלה.
בעקבות הודעת הממשלה התברר שהמחאה החברתית של 2019, אם תהיה כזו, לא תפרוץ רק ממדפי הסופר אלא גם מהברזים ומארונות החשמל. התייקרות המים והחשמל צפויה להשפיע על כולנו, ויותר מכול על 1.8 מיליוני עניים שיהפכו לעניים יותר. כשאסם מייקרת את מחירי הביסלי יהיו מי שיגידו שאפשר פשוט להפסיק לקנות. אבל אי אפשר לבקש מהאזרחים להפסיק לצרוך את שני המוצרים הבסיסיים ביותר. גם עליית מחירי הלחם המפוקח פוגעת בעיקר בשכבות החלשות. מי שקונים לחם שיפון וכוסמין ימשיכו לשלם את המחיר הרגיל, בעוד העניים ביותר – אנשי הלחם האחיד – ישלמו יותר.
השילוב בין עליית המחירים בסופר לעליית מחירי המים והחשמל הוא, אולי, הקש ששבר את גב הגמל. הציבור מתחיל לגלות עצבנות, ותראו לי פוליטיקאי אחד שירצה ללכת לבחירות כשעצביו של הציבור מתוחים מסיבות כלכליות. בניגוד למחאת 2011 שהתחוללה שנה וחצי לפני הבחירות, המחאה של 2019 "נופלת" בשנת בחירות. אם הבחירות יוקדמו לחודש מאי, כפי שמעריכים במערכת הפוליטית, המחאה הזאת עשויה להפוך לנושא חשוב כשנבוא להצביע בקלפי.
נכון לעכשיו המוטרד העיקרי הוא שר האוצר משה כחלון. מפלגתו חרתה על דגלה נושאים כלכליים וחברתיים, ושורשיה נטועים עמוק במחאה החברתית של 2011 שהעלתה את הנושאים האלה לסדר היום. מפלגת כולנו אוחזת בשלושת התיקים החשובים ביותר בכלכלה הישראלית – תיק האוצר, תיק הכלכלה ותיק הבינוי והשיכון. כשהציבור יבין שמצבו הכלכלי מתדרדר, הוא יתחיל לחפש אשמים. אפשר להניח שכחלון לא ייצא נקי.
בינתיים, כדי להקדים תרופה למכה, שר האוצר מנסה לשלוף שפנים מהכובע, אבל מרוב פזיזות הוא שולף את השפנים הלא נכונים. זה התחיל בהארכת תוכניות "נטו למשפחה", "נטו תינוקות" ו"נטו הוזלות" – תוכניות טובות שמורידות מכסים ומוזילות מוצרי ייבוא, אבל אף אחת מהן לא קשורה למה שקורה בסופר, כי הן עוסקות במוצרי חשמל, ביגוד, הנעלה וכדומה. נחמד לקנות טלוויזיה במחיר זול יותר, אבל לא בשביל זה התכנסנו.
בד בבד השר כחלון מנסה לדחות או למתן את עליית מחירי החשמל, אך אלו נקבעים באופן עצמאי ברשות החשמל, ולשר אין יכולת להתערב בהחלטה. הוא היה יכול אולי להתנחם בהחלטה להוזיל את מחיר הביצים המפוקחות, אבל ההוזלה הזאת הפכה מבשורה ללעג לרש: כל ביצה תוזל באגורה אחת בלבד.
מכל התוכניות של שר האוצר נותרה בינתיים רק אחת: הקמת ועדה שתבחן את יוקר המחיה. לוועדות כאלו יש נטייה לדבר בשפה אקדמית ולהשתמש בשלל מודלים כלכליים שאמורים להסביר איך הגענו לאן שהגענו ואיך פותרים את הבעיה. זה טוב, אבל לא מספיק. כבר שנים שהציבור אינו מאמין ביכולתן של ועדות לשנות מציאות, וברור לכול שהקמת ועדה היא הדרך להשתיק את הנושא בלי לערוך שינויים אמיתיים. כדי שהוועדה החדשה תהיה יעילה בשביל הציבור, וכדי שתרכוש את אמונו, ישיבתה הראשונה צריכה להתקיים בסופרמרקט ובמהלכה ייחשפו חברי הוועדה למה שכולנו מרגישים: ישראל הפכה (שוב) ליקרה מדי בשביל אזרחיה.
