הטור הזה נכתב מברמינגהם הקפואה והאפורה, הזוכה בכל שנה לכמות משקעים דומה לזו שברחובות, רק שכאן באנגליה הם מעדיפים לפזר אותה על פני שנה שלמה, במקום לרכז אותה, כמונו, על בערך שלוש וחצי שעות. לך תבין.
לא באתי לראות את מוזיאון יציקות הפלדה, או להתפעל מהנוף האפרפר, אלא לקחת חלק בפסטיבל השנתי של "לימוד", יחד עם יותר מ-2,500 יהודים, מ-42 מדינות בעולם. הקונספט פשוט – כולם תלמידים וכולם מלמדים, אדם יכול להירשם וללמד, לפעמים יגיעו חמישה ולפעמים יגיעו 400. הכול הולך, ברוח טובה ובהתנדבות. לך תבין.
מעיון מעמיק בנושאי הפרזנטציות, ניתן אולי ללמוד על נושאים שמרתקים יהודים בעולם היום, כשאלה סוציולוגית. אז ניצלתי הרצאה קצת פחות מרתקת כדי לסרוק את חוברת ההרצאות המונה כמה מאות פרזנטציות על פני שבוע, ואלו הנושאים המרכזיים עליהם הם מדברים:
1. עתיד, חינוך וחזון. השאלה הזו בוערת בדור האחרון יותר מאי פעם. עשרות הרצאות עוסקות בשאלה כיצד לחבר ילדים לרכיבי הזהות היהודית, מתחרות צילומים ועד אוריגמי, מלמידת טקסטים יהודיים ועד הצגות ילדים על סיפורי התנ"ך.
2. קהילות יהודיות במדינות ערב ובאיראן – מתיעוד בתי קברות יהודיים בסודן ובלוב, עד לשתדלנות עבור קידום השיח על בניית נראטיב חדש לסיפור העזיבה של רוב חברי הקהילות הללו ב-48'.
3. מוסדות קהילתיים – דילמות על המבנים הארגוניים והדרך לשנותם כדי להמשיך ולהיות רלוונטיים גם לדור הבא, המניח פלורליזם בין הזרמים הדתיים, הלוקח כמובן מאליו משפחות בהן אחד/ת מבני/ות הזוג אינם יהודיים, כמו למשל בית הספר המקומי "קינג דיוויד", בו ניתן למצוא ילדים יהודיים מכל הזרמים, לצד בני כל הצבעים הדתות והעמים.
4. תרבות יהודית גלוקלית – עשרות מופעי ותצוגות העוסקים בשאלות זהות, עבר הווה ועתיד, ממופע מוזיקלי נוסטלגי על חוויותיו של ילד קטן בלונדון של שנות השלושים, ועד לסדנת הכנת גפילטע פיש.
5 ישראל – מלמידה מעמיקה של חוק הלאום, דרך דרכים אפקטיביות להסברה של מדיניות לה אתה מתנגד או לדיון האם בכלל יש מקום להסברה כזו, עד לזכויות להטב"קים וייצוג נאות של יוצאי עדות המזרח, ולקשיים בהשתלבות הישראלים החיים בארצות אחרות בתוך הקהילה היהודית.
ובתוך כל זה, נדמה שיש משהו אחד, עצום וחזק ששונה בין המציאות לה אנחנו רגילים, ובין המציאות שבה חיים רוב יהודי העולם.
הדיאלוג הפנימי והחיצוני של מרבית הקהילות היהודיות בעולם נשען על הטרוגניות, על היותה של הקהילה היהודית חברת מיעוט שעל מנת להשתלב ולייצר זהות, עליה להרחיב את יריעות האוהל, להכיל ולהיות סובלנית.
וכאן בארץ? נדמה שכאן, כחברת רוב, המונח קהילה משמש אותנו כדי לאסוף סביבנו אנשים הדומים לנו, כך שנוצרות קהילות הומוגניות, שהמרחק ביניהן הולך וגובר.
אם נסתכל על הקהילות בהן אנחנו חברים, בהן בחרנו, נוכל לראות לא מעט פעמים עד כמה מן המשותף יש בינינו לחברים האחרים. זוהי פריבילגיה המתאפשרת מהחיים כאן, אך זהו גם סיכון אמיתי לעתיד החברה הישראלית, שעלולה להיקרע בין קהילות חזקות בפני עצמן, המאבדות את היכולת למצוא את המשותף ביניהן.
ואולי הפתרון נמצא מתחת לפנס. במפגש, בנכונות לפתוח את שערי הקהילות, הפיזיים והמטאפוריים, בפני אלו שאינם דומים לנו מכל הבחינות. האם אנחנו יכולים לעשות זאת כחזקים, כפי שעשינו זאת לאורך הדורות, כחלשים?
