שני גברים, בשנות השלושים והארבעים לחייהם, החליטו בימים האחרונים לשבור שתיקה ארוכת שנים, לצאת מן האפלה שבה חיו ולספר את סיפורם. האחד, נתנאל פרבשטיין, התראיין לקלמן ליבסקינד ב"מעריב" וחשף כי כשהיה תלמיד בישיבת נתיב מאיר פגע בו הרב זאב קופולוביץ', ראש הישיבה היוקרתית, שהורשע בשורה של מעשים מגונים בתלמידיו לאורך שנות התשעים. "הזעקה שלי אינה מופנית לקופולוביץ'", אמר פרבשטיין והפנה את האצבע המאשימה כלפי הרב חיים דרוקמן, מי שמעורבותו בפרשה ההיא מציבה סימני שאלה כבדים, ומי שעד לאחרונה הגן בפומבי על הרב מוטי אלון ואפשר לו ללמד בישיבת אור עציון.
"התפקיד של מנהיג ציבור הוא קודם כל להגן על הציבור", קבע פרבשטיין, וסיפר כי רק בשנים האחרונות, יותר משני עשורים לאחר שהתרחשו, שבו וצפו הזיכרונות על הפגיעה המינית שחווה: מגיל 15 ועד לאחרונה הם הודחקו, נקברו עמוק במעמקי התודעה שלו.
כמה ימים קודם לכן, פרסם אמיתי דן, בוגר הישיבה התיכונית חורב (שבה למד גם הח"מ), פוסט בפייסבוק ובו סיפר כי ראש הישיבה שלו, הרב מוטי אלון, הטריד אותו מינית כשהיה בן 15. דן גולל סיפור על חיבוקים ממושכים, נשיקות וליטופים מצד ראש הישיבה שלו כשהשניים ישבו במשרדו; הוא ניסה להדוף את רבו הכריזמטי, אך זה המשיך לנצל את סמכותו ואת כוחו. כעת מגיש דן תלונה במשטרה על אלון. "החלטתי לטפל בעבריין שפגע בי ולבצע טיפול שורש בבעיה", כתב.
קו אחד מחבר בין שני המעשים האמיצים האלה, והוא ההחלטה של פרבשטיין ושל דן להתייצב אל מול העוול שנגרם להם, לתבוע עליו בעלות ולספר אותו בפומבי, וזאת כדי לזעוק זעקה חברתית. פרבשטיין קורא לרב דרוקמן לקחת אחריות על שגונן בעבר על מוטי אלון; דן תובע ממי שפגע בו לשלם את המחיר על כך, ומאשים גם את הישיבה שבה למד. שני מקרים, חסרי תקדים, ככל הזכור לי, של גברים שגדלו בעולם הדתי ובוחרים להיחשף בשמם המלא ולחשוף את זהותו של מי שתקף אותם, הכול במטרה לחולל שינוי ציבורי, כמו גם למצוא נחמה, תקווה, מרפא כלשהו לצלקות שנותרו על גופם.
אך המעשים של פרבשטיין ושל דן קשורים ישירות לתופעה רחבה יותר: תנועת ME TOO ששינתה ללא הכר את היחס הציבורי לפגיעות מיניות, לאחר שנשים מכל רחבי העולם נחשפו בזו אחר זו בשמן, סיפרו על מה שעוללו בהן ועל מי שעוללו זאת, ותבעו צדק והכרה בעוול. אני מעז לומר שחלק מן האומץ שנדרש לפרבשטיין ולדן – ובל נטעה: מדובר במעשה אמיץ, שחושף את השניים בראש ובראשונה בפני המשפחות שלהם, הקהילות שלהם, החברים מן העבר – חלק מן האומץ הזה הוא תולדה של תנועת ההמונים הזו, שהותירה חותם גם בישראל.
מהרבה בחינות, פרשת הרב מוטי אלון היא פרשה של התבגרות עבור הציבור הדתי-לאומי: התבגרות מתלות עיוורת ברבנים, מעידן שבו פגיעות מיניות טואטאו מתחת לשטיח, מהמחשבה ש"לרב שלי זה לא יכול לקרות". הבחירה של שני נפגעים להתייצב ולתבוע הכרה בעוול שנעשה להם מסמלת התבגרות נוספת, וייתכן שהיא מסמנת גם את תחילתו של עידן ME TOO גברי, חובש כיפה.
מחיר החשיפה קשה וברור. אור הזרקורים – שברור לכל בר-דעת שפרבשטיין ודן לא ייחלו לו, ודאי לא בהקשר הזה – נושא מצד אחד פוטנציאל לזיכוך, לתמיכה ולעידוד, אך הוא עלול גם לתעתע; הבאזז סביב החשיפה מתפוגג, והקורבנות נותרים עם הפצע הפתוח. כעת, אחרי הצעד הקשה והבלתי אפשרי כמעט, מוטל על הקהילה שכלפיה, בין היתר, מופנים הדברים של פרבשטיין ושל דן, לעטוף את הסיפורים הללו, להכיל אותם, להעריך את התעוזה, ולהצטרף לתביעה הנוקבת. אם יש לקח שניתן להפיק מן הגל העולמי של ME TOO, הוא שהאוזניים הערלות, האדישות וחוסר המעש פועלים בשירות הפוגעים ורשתות התמיכה שלהם. אסור לתת לזה לקרות.
