יש טור אחד בחיי שאני גונזת כל שבוע מחדש. אני קוראת לו "הטור שלעולם לא אכתוב". אם אכתוב אותו, אין לי ספק, אגזור קופון נאה של חיבוק חברתי שובר עצמות, לייקים ושיתופים עד אינספור, דמעות זולגות מהעיניים ואלפי מיילים של "ריגשת אותי". מדי שבוע אני ניצבת בפני בחירה קשה: הבחירה שלא לכתוב את הטור הזה.
זה לא האתגר היחיד שעיתונאי צריך להתמודד איתו. לפני שבועיים פרסמתי כתבה על זוג שיצא מכת. רבים ניסו ליצור איתי קשר ולהוציא ממני את שמו האמיתי של הגורו שעומד בראשה. חלקם עיתונאים, שמבינים היטב את חשיבותו של החיסיון העיתונאי, ובכל זאת הרגישו שעם קצת שכנוע אולי יצליחו להפיל אותי בדברים. זה היה חתיכת אתגר – לעמוד בפרץ הזה ולהישאר נאמנה להתחייבות שלי כלפי המרואיינים שלי.
סודות. נדמה שנותרו מעט מאוד אנשים בעולם שמסוגלים לשמור אותם.
קחו לדוגמה את חוק הפורנו. עוד לא החלטתי מה דעתי עליו, אבל כששמעתי על הרעיון התמלאתי פליאה כלפי אלו שהיו נורא מוטרדים מכך שהספקיות יחזיקו ברשימות שחורות של צרכני התכנים הללו. הרי המידע הרפואי שלהם זמין לכל מוקדנית, פייסבוק יודעת אחרי מי הם עוקבים באובססיביות, ווטסאפ חשופה לכל ההתכתבויות שלהם, וזה מה שמטריד אותם – שספקית האינטרנט תדע שהם צופים בפורנו?
הדרך היחידה שבה ניתן להבין את הבהלה היא שרבים מאיתנו איבדו אמון בכך שהסודות שלנו יישמרו. אנחנו חיים במציאות שבה הכול מצולם ועולמנו האינטימי מצוי בתוך מכשיר בגודל כף יד, פלא שאנשים פיתחו חרדה איומה לפרטיות שלהם?
פעם, אם מידע מביך על מאן דהוא נחשף הוא יכול היה לאסוף את מיטלטליו, להורות לעגלון להתרחק משם כמה קילומטרים ולהתחיל בחיים חדשים. היום, מספיק שאישה בכותל צועקת לתומה "הרצל" והיא הופכת לבדיחה לאומית שאין דרך לצאת ממנה.
אבל לא רק במערכות איבדנו אמון, גם על בני אדם אנחנו כבר לא סומכים. יש קטע שאני מאוד אוהבת בספר הארי פוטר. זה הרגע שדמבלדור אומר להארי "מה שקרה בינך לבין פרופסור קווירל הוא סוד מוחלט, כך שבאופן טבעי כל בית הספר יודע על זה".
לא מזמן הזדמן לי לשוחח עם רב מוכר בציונות הדתית בעניין אישי כלשהו. הוא ידע שאני עיתונאית, ובכל זאת לא היסס לספר לי על אדם המוכר לשנינו שהתייעץ איתו בנושא אישי ואינטימי. שאלתי את עצמי הכיצד קורה הדבר, שרב שחשוף לסודותיהם הכמוסים ביותר של אנשים לא מבין שהוא אמור לקחת אותם איתו לקבר. כאשר כתבתי על כך, סיפרה לי חברה על פסיכולוגית מוכרת במגזר שמשום מה לא רואה כל בעיה בלספר על מטופליה בשיחות מכולת מזדמנות.
קשה לי לומר שהופתעתי. החיים והמציאות העגומה לימדו אותי שיש מעט מאוד אנשים שמסוגלים לשמור סוד. יש גם מעט מאוד אנשים שמבינים באופן עמוק את ההתחייבות הבסיסית שעומדת מאחורי המושג "חברוּת". הם חושבים שחברה טובה זו ההיא שקופצת אלייך לקפה באישון לילה כדי לפתור לך את הבעיות. אבל לי נדמה שהחומר שממנו באמת קרוצה חברות אמת הוא היכולת שלא לסחור במידע על אדם שאתה אוהב. ולצערי אני אומרת, שבמהלך חיי צמצמתי את האנשים שיודעים עליי דברים אישיים למינימום האפשרי. אני באמת משוכנעת שאם את בת מזל, אולי הצלחת למצוא אדם אחד, גג שניים, שיהיו מחויבים לסודותייך. אין מצרך נדיר יותר ביקום כולו.
אולי משום שסוד הוא חתיכת נשק במנגנון ההישרדות החברתי, אנשים סוחרים בסודותיהם של אחרים כדי להוכיח לחברה כמה הם שפויים ומוצלחים לעומתם; כדי לחגוג על מפלתו של האחר או כדי להרגיש חיוניים לסצנה.
והנה, שוב אני ניצבת מול הטור שאני מתה לכתוב ונאבקת להזכיר לעצמי שאור השמש לא תמיד מחטא. שלעיתים הוא דווקא מסנוור את היכולת שלנו להבחין בין טוב לרע, בין מה שראוי להיכתב ומה שאחת דינו להיגנז.
בסדנאות הכתיבה שלי אני תמיד אומרת לתלמידים שיחשבו על מה הם מפחדים לכתוב – ועליו יכתבו. אבל יש נקודות בחיים; יש רגעים מסוימים, שבהם כותב אמור לומר לעצמו שעד כאן אני מתערטל נפשית. חייב להיות גבול כזה. ואצלי הוא עובר במקום שבו אני יודעת שכתיבה על דבר מסוים תחשוף לא רק אותי, אלא גם מישהו אחר שיקר לליבי ושאיני רוצה לפגוע בו. אז גם השבוע לא אכתוב את הטור שאני כל כך רוצה לכתוב. זה קשה לי. זה שובר לי את הלב. אבל בנקודה הספציפית הזאת של חיי, אני בוחרת להיות קצת פחות פובליציסטית, וקצת יותר בן אדם.
