האם אליעזר בן־יהודה אכן החיה את שפתנו? ביאליק לא אהב את המיתוס הזה. פעם רטן ביאליק באוזני ידידיו: "אי אפשר לומר שרצונו של בן־יהודה, כשהתחיל בראשונה לגמגם בביתו עברית, היה גורם מכריע בתחיית השפה". אם בן־יהודה לא החיה את העברית, אולי היא מעולם לא מתה. ואם העברית אף פעם לא מתה, אולי לא יהיה קל כל כך לחסל אותה.
עמיתי וידידי יהודה יפרח חשף לפני כחודש ב"מקור ראשון" רעיון נואל של קברניטי האוניברסיטה העברית: למחוק את העברית מהלימודים המתקדמים באוניברסיטה ולהעביר חלק גדול מהם לשפה האנגלית. וַתֵהום כל הארץ, ובצדק: מי שמתפרנס מכספי המיסים שלנו הישראלים, לא יכול לזנוח את השפה הלאומית שלנו. גם אם המרצים מעדיפים ללמד ולכתוב באנגלית, האוניברסיטה העברית לא יכולה לזנוח את השפה העברית.
אבל למה לא, בעצם? הניסוח המקובל של הטענות נגד האוניברסיטה נשען על תפיסה שגויה לגמרי של השפה העברית, ושל מקומה בחיינו. לפי התפיסה המשובשת הזו, העברית נמה לה כיפהפייה הנרדמת, חנוטה בתוך ספרים עתיקים, עד שבא אליעזר בן־יהודה, נשק על שפתיה והחזיר אותה לתחייה. בן־יהודה המציא מחדש את השפה כך שתתאים לעידן המודרני, וחידש הרבה מילים נחוצות. את מפעלו הריכוזי ממשיכה היום האקדמיה ללשון העברית, שהיא גוף ממלכתי המופקד על שמירת השפה. העברית החדשה, לפי האמונה הזו, היא בריה מלאכותית רגישה ושברירית, המעצבת את רוח העם, ומתקיימת רק בזכות השגחה קפדנית של הממשלה ומוסדותיה. אם יזנחו המוסדות את הלשון העברית – מיד תחרחר השפה ותגווע למוות.
התפיסה הזו היא כנראה טעות גמורה. האם בן־יהודה באמת החיה לשון מתה? הרי יהודים בכל הדורות למדו תנ"ך ומשנה, וחכמינו תמיד ידעו לדבר ביניהם עברית. מה אתם חושבים שעשו אנשי ארץ ישראל לפני בן־יהודה? כך שאל ש"י עגנון בסיפורו "כנגן המנגן"; הרי תמיד נפגשו בירושלים בני כל העדות, והעברית הייתה השפה היחידה המשותפת לכולם. האם הם רמזו אחד לשני בידיהם: נחכה עד שיגיע בן־יהודה וימציא בשבילנו את העברית? הם לא חיכו, אלא דיברו עברית. אמנם בלי "אדישות" ובלי "אדיבות", בלי "נקניק" ואפילו בלי "מילון". אבל הסתדרו. בן־יהודה עשה הרבה למען העברית, אף שביאליק ומנדלי מוכר ספרים עיקמו את האף לנוכח "בית החרושת למילים" שלו. אבל הוא לא החיה גווייה מתה, אלא איפר כלה חיוורת.
קחו לרגע זום־אאוט. מה המחלוקת הכי גדולה היום בין שמרנים לפרוגרסיבים? לדעתי זו המחלוקת על מוסדות חברתיים ותפקידם. שמרנים חושבים שזו הברכה הכי גדולה של האנושות. משפחה וקהילה, מנהגים ומסורות, הם היצירה הכי נפלאה שלנו. הם מתפתחים מלמטה, באופן ספונטני ואיטי, ומגלמים בתוכם חוכמה של מאות דורות. פרוגרסיבים רואים אותם מוסדות עצמם באופן הפוך לגמרי. הם מתבוננים בעולם כזירה של מלחמת מעמדות בין מדכאים למדוכאים, וכך הם רואים גם את המשפחה והקהילה, ואת כל המערכים הכרוכים בהן. כל אלו הם בעיניהם קנוניה עתיקה של דיכוי ושליטה, שצריך לקעקע בעזרת כוחה של הממשלה. פקידים ושופטים צריכים להתערב בחיי המשפחה ולרמוס את מנהגי הקהילות העתיקים, ורק כך יוכלו להפסיק את הדיכוי. את המוסדות הוותיקים צריכות להחליף תיאוריות חדישות, שהגו ותכננו טובי המוחות בפקולטות למדעי החברה.
השפה – כל שפה – היא הוכחה חזקה לטובת השמרנים. כל שפה היא יצירה מופלאה. יש בה פעלים ושמות, זמנים ובניינים, דרכים מחוכמות מאין כמותן להעביר מסרים מורכבים במילים פשוטות. כשילד אומר: "אמא, כואב לי", הוא משתמש במבנה לשוני מורכב, יעיל ומתוחכם. וראו זה פלא: אף חוקר לא תכנן את השפה, אף פקיד לא אכף אותה. היא צמחה מעצמה, מתוך ניסיונם המצטבר של מאות דורות. והיא מוסיפה להתפתח לאט, בקצב שלה. כמו כל מוסד חברתי – כמו המשפחה והקהילה – לעיתים גם שפה יכולה להיות בסכנה, ואוהביה צריכים להיאבק למענה. אך גם המאבק הזה צריך להתחולל מלמטה למעלה, בידי רבבות אוהבים, לא בידי מתכנן גאון ולא בידי רשות ממשלתית.
הנאורים באמת נלחמים נגד השפה, כמו שהם נלחמים בכל מוסד טבעי אחר. תרבות הפוליטיקלי קורקט נסובה כולה סביב אמונה תפלה אחת: השפה אינה אלא מערך דיכוי משוכלל, שצריך לפרק אותו כדי להושיע את חיינו. אבל כמו שאמר פרופ' סטיבן פינקר, כשהפסיקו לומר "מושב זקנים" לא הפכו תושבי המוסד היקר הזה לצעירים, וגם תדמיתם למרבה הצער לא השתפרה. אותה תדמית דבקה גם בתחליף הלשוני "בית אבות", ולכן היום עברו לדבר על "דיור מוגן", עד שגם המילה הזו תהפוך מגונָה. כי השפה לא קובעת את התרבות, אלא להפך. השפה הפרסית היא אולי השפה הכי שוויונית בעולם מבחינה מגדרית, וזה לא שיפר במילימטר את מעמד האישה באיראן. השפה משתנה כשהחברה משתנה. חברות נחרבות במהירות, אבל משתפרות לאט. זה קצב השינוי הבריא גם של שפתן.
ומה לגבי שפתנו העברית? העברית של היום היא שפה חזקה. היא עתיקה וגם חדשה, ודוברים אותה מיליונים כשפת אֵם. היא אינה מהשפות הנפוצות בעולם, ואף פעם לא הייתה. אך היא אינה נמצאת היום בסכנת הכחדה. לא האקדמיה ללשון העברית היא שמחזיקה את העברית בחיים.
העברית גם אינה תלויה באוניברסיטה הנושאת את שמה. הרי כבר היום השפה שבה מדברים בכמה פקולטות באוניברסיטה רחוקה מלהיות עברית. רבים מהאקדמאים במדעי החברה והרוח עברו לדבר ולכתוב באיזו עגה מסונתזת, גדושה בשמות עצם מופשטים שהפכו לפעלים מופרכים, שפה ממַשטרת וממַגדרת ומַסלילה ומְחַפצנת, שאין לה ולא כלום עם שפת אבותינו או עם שפת ילדינו.
וזו הבעיה האמיתית ברצון ללמד באנגלית: ההחלטה הזו עלולה לסתום את הגולל על השייכות של האקדמיה הישראלית לסביבה שבה היא חיה. ההחלטה הזו לא תפגע מאוד בשפה העברית, אך היא בהחלט תפגע מאוד באוניברסיטה העברית.
גם עכשיו יש לאוניברסיטאות שלנו בעיית תקשורת עם החברה הישראלית. בניגוד לישיבה, שהיא בעיקר מוסד של הוראה ולימוד, האוניברסיטה רואה עצמה כמוסד מחקר, שההוראה היא רק תוצר לוואי שלו. לכן מרצה באקדמיה מקוּדם בגלל יכולתו המחקרית – גם אם כמרצה הוא קולח כמו סליחות של אשכנזים ומובן כמו קריאת התורה של תימנים – בעוד שר"מ בישיבה נבחר בגלל כישורי ההוראה שלו, גם אם מעולם לא פרסם מאמר בכתב עת חשוב. בעולם אידיאלי ברור שהיינו רוצים מלומדים שהם גם חוקרים מעולים וגם מורים מצוינים; אך בעולם הממשי, שבו צריך לבחור, ברור לי איזו דרך אני מעדיף. דומני שזה אחד ההסברים מדוע מדעי הרוח האקדמיים מידלדלים בעוד הישיבות משגשגות.
אמרה לי פעם תלמידה לשעבר: עזבתי את הדוקטורט שלי כשהבנתי שאני חוקרת תחום שמתעניין בו רק חוקר אחד בכל העולם כולו. האמת היא שגם מחקר בתחום אזוטרי כזה יכול להיות חשוב ומועיל; אך חשובה ממנו ההוראה, שמשפיעה במישרין על רבבות. הרצון ללמד באנגלית מושפע מאוד מהעובדה שכִּתבי העת האקדמיים החשובים, המפרסמים מחקרים חדשים, מתפרסמים באנגלית. כך משעבדים באופן סופי את צורכי ההוראה והתלמידים לצורכיהם של המחקר והחוקרים. האוניברסיטה הייתה צריכה לצעוד בכיוון ההפוך: להחליט שההוראה שלה תהיה ישראלית יותר, רלוונטית יותר לחברה שלנו, על חייה הממשיים ועל אמונותיה. במקום זה היא החליטה ללמד באנגלית, וכך להתנתק מהמרקם הממשי של החברה הישראלית.
זה יהיה חבל לאוניברסיטה, וזה יהיה חבל גם לנו. העבר הלא רחוק לימד אותנו שאנשי מדעי החברה והרוח יכולים להועיל לחברה שלנו. אין זו גזירת גורל שמלומדים יפיצו רק שכפולים מדכדכים של תובנות דכאניות, שהעתיקו מהוגים רדיקליים בחוף המערבי של ארה"ב, או סתם תובנות אנטי־יהודיות ואנטי־ישראליות. האוניברסיטה העברית העמידה לנו בעבר מלומדים שגם כאשר הרגיזו אותנו, ידעו לומר דברי טעם מלאי חיים על האדם בישראל, על חברתו ועל עולמו; שדיברו באהבה בשפתה של החברה הישראלית, לימדו אותה ולמדו ממנה. ומי לעומתם האינטלקטואל הציבורי הבולט של האוניברסיטה העברית היום? פרופ' יובל נח הררי, שמלמד שהיהדות היא "דת שבטית ומכונסת בעצמה", ושלעם היהודי "אין חשיבות היסטורית גדולה"; שסירב לשתף פעולה עם הקונסוליה שלנו בלוס־אנג'לס, כי היא "זרוע ארוכה של מדיניות ממשלת ישראל". האקדמיה הישראלית הולכת ומתרחקת מהחברה הישראלית. המעבר לאנגלית הוא קפיצת מדרגה בהתנתקות הזו.
"יש בעיה עם מילים", כתב פעם הסופר דניס פוטר; "אתה אף פעם לא יודע בפה של מי הן היו". ואנחנו דווקא יודעים באילו פיות היו מילות השפה העברית: בפיו של משה רבנו, בפיו של ישעיהו הנביא, בפיהם של הרמב"ם ושל רבי יהודה הלוי. הן היו בפיו של סבי והן יהיו בעזרת ה' בפיו של נכדי. השאלה אינה איפה תהיה השפה העברית; השאלה היא איפה נהיה אנחנו.
