לפני ארבעה שבועות בדיוק, מעל הבמה המכובדת של "ועידת האינטרס הלאומי" בהפקת תנועת "ישראל שלי", אמר נפתלי בנט בחיוך: "אני שר החינוך ושר הביטחון הבא־לשעבר". הימים ימי פרישת אביגדור ליברמן מהממשלה, מתיחות בעצימות גבוהה בדרום הארץ, וראש הממשלה מזהיר מפני פירוק הקואליציה שכן "אנחנו נמצאים באחת התקופות הביטחוניות המורכבות ביותר". במדינת ישראל ההגדרה הזו נכונה לכל רגע נתון בשבעים השנים האחרונות, אבל אם זה מה שהייתה צריכה מפלגת הבית היהודי כדי להימנע מלהיות הגורם המפרק של הממשלה הימנית, טוב שנתניהו עשה בשבילה את המניפולציה ואת העבודה.
שנה שלמה של אחיזה בהגה נותרה לממשלת הימין הזו, לו הייתה שורדת. שנה של הובלת משרד המשפטים – הלב הפועם של כל חקיקה – נותרה לבית היהודי, וקשה לתרץ קיצור מרצון של כהונה חשובה ואינטנסיבית במשרד הזה, שקטנים הסיכויים שיחזור לידיים המחזיקות בו כיום. כשפרופ' ישראל אומן התקשר לשר החינוך וביקש שיישאר בממשלה, ענה לו בנט שהדבר יקשה עליו בהתמקחות לקראת הרכבת הקואליציה הבאה. אומן ענה לו: "נכון, אבל זה חשוב יותר". ובנט הקשיב לו, ובצדק. הוא לא הרוויח הרבה זמן, אבל בשונה מליברמן, הוא לפחות לא חתום על חרפת נטישת המערכה.
מרגע שליברמן חצה את הקווים לאופוזיציה והרים דגל לבן מול עזה, ימיה של הכנסת העשרים היו ספורים. ממשלה שלא יכולה לצאת להפסקת תה מחשש להצבעה נגדה, ברור שאינה יכולה להתקיים לאורך זמן. עכשיו נותר לצלול לתוך האוקיינוס הסוער של מערכת בחירות שכבר למדנו שלעולם תהיה יצרית ומכוערת, ותשתמש בכל מניפולציה רגשית ואחרת כדי לטלטל את הבוחרים בין מפלגה לאחותה, בין מועמד אחד ליריבו. בשלושת החודשים הקרובים, תעמולה נמרצת תמיס את דעת הקהל המוצקה לכדי טיפות שעווה שצורתן הסופית לא תהא ידועה לאיש עד ללילה שבין תשעה לעשרה באפריל 2019. ועוד לא אמרנו מילה על הכאוס שמחכה למערכת הפוליטית ביום שאחרי נתניהו – עם או בלי כתבי אישום נגד ראש הממשלה.
לתוך כל הקלחת הזו מגיע בנט כשהקלפים שלו על השולחן. עם כל הכבוד לעניין שגילה במשרדי הכלכלה והחינוך, יו"ר הבית היהודי מכוון גבוה, ועם נתניהו זה לא הולך להיות קל. ב־20 במארס 2015, שלושה ימים לאחר הבחירות הקודמות, פרסם ראש הממשלה באופן חריג ביותר מודעה גדולה בתחתית העמוד הראשי של עיתון זה, ובה הודה באותיות של קידוש לבנה ל"מצביעי הציונות הדתית!". "ברגע המבחן גיליתם אחריות לאומית ועמדתם לצידי", כתב נתניהו. "נעמוד מאוחדים בשמירה על אחדות ירושלים, ההתיישבות ומורשת ישראל. יישר כוח!". ובנוסח עדות המזרח: חזק וברוך.
פנייה נדירה כזו למגזר מסוים בקהל הבוחרים ממחישה את הביטוי שנלעס אז לעייפה: "להיכנס מתחת לאלונקה". נתניהו למעשה הודה שחור על גבי עיתון כי לולא התגייסו לטובתו מצביעים שביתם הטבעי הוא הבית היהודי, כיסאו היה מתנדנד. אך אם מישהו ציפה שראש הממשלה החדש־ישן יתחשב בכך וייתן ביטוי מעשי להרכב בוחריו ולדי־אן־איי האמיתי שלהם בזמן הרכבת הקואליציה, הוא התבדה. ממש כמו בבחירות 2013, גם שנתיים אחר כך הבית היהודי היה הטלפון האחרון של נתניהו במלאכת המחשבת של בניית הממשלה.
ראש הממשלה השאיר את המפלגה הדתית־לאומית מחוץ למשחק עד לרגעים האחרונים ממש, ושיחק בה באופן מעורר בחילה. עם או בלי תיקים פליליים, עם או בלי ערבים נוהרים, אין סיבה לחשוב שהפעם יפעל אחרת. אם בנט חפץ תיק ביטחון, אם הוא רוצה לסמן עצמו כאופציה להנהגה מדינית ביום שאחרי נתניהו, לא רק שהוא לא יכול להרשות לעצמו להיות האחות הקטנה של הליכוד – הוא בעיקר לא יכול להמשיך להיות אח של הבוחרים.
לקבל את דין הלא־בוחר
בינואר 2014, במסגרת פרויקט של אתר וואלה, הוכתר נפתלי בנט כאחד הפוליטיקאים הכי חמודים ברשת. וכמו שכל בחור יודע, כשהיא אומרת עליך שאתה חמוד – איך לומר בעדינות, היא רואה בך ידיד. לא שום דבר מעבר, בטח לא מישהו לבנות איתו עתיד משותף. בינתיים בנט נעשה קצת פחות זמין ברשת, הוא כבר לא עונה לשאלות מזדמנות על ארטיק מגנום וקרמים נגד נשירת שיער, אבל עדיין חשוף לציבור הרבה יותר מכל פוליטיקאי אחר. סיסמת "בנט זה אח" שהביאה אותו עד הלום הייתה מקפצה נהדרת מעל ראשי המפד"ל המשופם, אבל היא גם זו שתוקעת אותו בדרך לפסגה.
לא רק הנסיגה מפירוק הממשלה חשפה את הקלפים של יו"ר הבית היהודי מול נתניהו, אלא גם אישיותו. בנט הוא פוליטיקאי מזן נדיר שלא חושש לחשוף את חולשותיו, מתייעץ עם מומחים אבל מאזין באמת לעצות מכל אחד, ולא נמנע מלשתף בהלך המחשבות שסללו את החלטותיו. את האמת הפנימית שלו הוא מצליח לומר גם היום באותה התלהבות של מדריך מורעל בתנועת נוער, והוא תמיד פתוח לביקורת ולשינויים, ולא רק ברמת ההצהרות. זה סוד הקסם שלו וזו גם המשקולת שעל רגליו. במשוואה שיצר פעם אהוד ברק, בנט הוא יותר בצד של הסחבק ופחות של המנהיג.
קטונתי מכל הפינקלשטיינים ומכל הקלוגהפט, אבל נראה שתם זמנו של בנט האח והגיע זמנו של בנט המחויט. חליפת השר הבכיר היא לא חולצת סוף מסלול נוחה למשתמש; היא צו אופנה אלמותי, היא חונטת אותך בתוך מסגרת מחייבת ומוכתבת מראש, מגבילה את תנועותיך וננעלת לך במעלה הגרון בעניבת חנק. ובכל זאת, אותה חזות רשמית היא גם זו שנותנת לך את הזוהר והיוקרה, ולשפיץ הזה בנט צריך לכוון.
מטבע האנושיות וחוק הדתיים השלובים, אף אחד לא בוחר באח שלו לתפקידים הרי גורל; הוא בוחר במנהיג, גם אם במקרה מדובר בבן משפחה מדרגה ראשונה. בנט יכול וצריך לשמור על הנגישות, להתרחק מפוזת השבע והמדושן, אבל הוא צריך לגייס לעצמו מידה הגונה של ממלכתיות מורמת מעם. לא שחצנית, אבל עם קריצה של "אחד שיודע". לא כל התייעצות צריכה להיות חשופה לציבור, לא כל התגמשות צריכה להיפרש על השולחן. את הקלפים שלו הוא צריך לשמור לעצמו, גם את הרעיונות הגדולים.
את תורת המנהיגות הזו הוא יכול ללמוד מהמאסטר נתניהו. ראש הממשלה נהנה עד לאחרונה מהילת הנהגה בלעדית שאיש סביבו לא מצליח לאיים עליה. מי שמבקש להסתמן כאלטרנטיבה, נדרש לכמות מכובדת של הערכה לא רק מצד הבוחר שיצביע עבורו, אלא גם מהציבור שלא יבחר בו. רק כך יסמן את עצמו כאופציה לשר בכיר, ממש כפי שאיש לא מעלה בדעתו שבני גנץ, הטירון בשדה הפוליטי, יסתפק בפחות מראשות מפלגה, מקסימום מספר שתיים ברשימה גדולה. בנט זקוק להדר מנהיגותי שלא יכבה את תכונותיו הנגישות, אבל גם לא ייתן להן להשתלט. הוא יכול להמשיך להיות אחלה, אבל לא להיות אח; הוא צריך להיות נחמד, אבל בשום אופן לא חמוד.
לתגובות: orlyg@makorrishon.co.il
