בתור לרופא הילדים השבוע ישבה סבתא צעירה והסבירה לנכדהּ הסקרן על הבחירות. היא הצביעה על תמונה בעיתון ואמרה: "אני אצביע לו כנראה. הוא עשה דברים טובים, אכפת לו". זה היה משה כחלון. מאוחר יותר תיארה גם את גנץ במידה לא מעטה של אהדה, ואמרה ש"גם הוא בא בחשבון".
בתור הבלתי נגמר לרופא הילדים, מלַווה ילדה קטנה עם עיניים חולות, צעירה מכדי שאסביר לה מי נגד מי ולמה, חשבתי על הסבתא והנכד ועל הבחירות שנחתו עלינו השבוע. רציתי שהממשלה הנוכחית תכהן כמה שיותר. על כל החמצותיה ומגרעותיה, היא הטובה ביותר לישראל בעת הזו. אבל בכל מקרה הן היו נוחתות מתישהו, הבחירות. הן באוויר כבר שנתיים, והממשלה הזו משלימה, מי היה מאמין, ארבע שנים מלאות. הסבתא הזו, סבתא ירושלמית פשוטה ושובת לב, הביעה תחושות אותנטיות המקבלות ביטוי בסקרים שאנחנו רואים על המסך הקטן.
מבט חטוף בסקרים מעלה חיוך קל. "גוש הימין" שומר על יציבות מסוימת של 61 מנדטים, ועל ממשלה בראשות בנימין נתניהו. לא אשקר, גם לי יש נחת לא מבוטלת לראות את מחנה רק־לא־ביבי מתבזה ומפסיד, ובכל פעם מחדש אני צריכה להזכיר לעצמי ש"את הכסף סופרים במדרגות" והעיקר הוא לא החמיצות של שונאי ביבי אלא המדיניות וסדר היום ששולטים כאן. ומהבחינה הזו, מבט מעמיק יותר בסקרים מעלה בי דאגה עמוקה.
מפת המנדטים העתידית כוללת הרבה מאוד מפלגות שמכנות עצמן "מרכז", ומתקבל הרושם שנתניהו ישמח לראותן בממשלתו הבאה. גנץ, שאינו מוציא הגה, הוא איש שמאל. היועצים שלו יעצו לו "להיות יפה ולשתוק", וזה עובד לו לא רע לעת עתה, אבל בסוף הוא צריך להוביל מדיניות אמיתית בשטח, וימין זה בטח לא יהיה. גם לפיד הוא שמאל מדיני מובהק, וכחלון ואורלי לוי־אבקסיס שניהם ימין רך מאוד. תוסיפו לזה את רסיסי המפלגות שמגרדות את אחוז החסימה מלמטה, ועלולות להביא אותנו לאובדן של אלפי קולות חשובים וחזרה על תסריט בחירות 1992. אז, כזכור, קיבלנו את אוסלו. עכשיו? אני מזכירה ש"דיל המאה" של נשיא ארה"ב דופק בדלת.
יש אופוריה מסוכנת בחלק ממחנה הימין, אופוריה בואכה יהירות, כאילו הניצחון מונח בכיס. 30 מנדטים לליכוד הם לא תכלית הכול, וגם בנימין נתניהו בכיסא ראש הממשלה הוא לא תכלית הכול. מה כן? הרכב הממשלה הבאה, סדר היום שתוביל והמוטיבציות שלה.
ומה אם נתניהו ייבחר, אבל יהיה גם נאום בר־אילן נוסף? ומה אם נתניהו יאמץ את תוכנית המכון למחקרי ביטחון לאומי, תוכנית שהיא אוסלו פינת ההתנתקות? ומה אם נתניהו יישאר ברחוב בלפור אבל החונטה המשפטית תמשיך לשלוט כאן, בלי שום איילת שקד שתרעיד את המערכת במילים ובמעשים ושתוביל שינויים רוחביים? ומה אם נתניהו ימשיך להיות ראש הממשלה אבל ציפי לבני תופקד על המשא ומתן עם הפלסטינים, כפי שכבר חווינו בעבר? ומה אם נתניהו ינצח בבחירות, אבל אחריהן הדרום יופקר שוב ושום שר לא ימצמץ? שתיים מממשלות נתניהו הקודמות כללו את אהוד ברק במשרד הביטחון ואת ציפי לבני במשרד המשפטים. כזה אנחנו רוצים?
הרכב ממשלה כזה או דומה לו יבטיח המשך מדיניות הכלום בהתיישבות, המשך עצימת העיניים למה שמתרחש בשטחי סי, וכמובן עצירה מוחלטת של כל שינוי במערכת המשפט. תשכחו מפסקת התגברות, תשכחו מטיפול בתופעת ההסתננות הבלתי חוקית, תשכחו מטיפול אפקטיבי בטרור.
בקיצור: יוסטון, יש לנו בעיה. יש לנו גם זמן לטפל בה, מערכת בחירות שלמה, רק לא לישון על זרי הסקרים.
מצופפים שורות
השבוע פרסמה ועדת הביקורת הפנימית של צה"ל את מסקנותיה. כתבתי לפני כמה שבועות על הוועדה הזו, שקמה כמעין בדק בית לדו"חות של נציב קבילות החיילים, אלוף במיל' יצחק בריק. כתבתי אז שעיקר הבעיה שבריק מציף היא בעיית האמון בצה"ל. זה אולי לא היה עיקר הדו"ח שלו, אבל כל השיח שעטף את הדו"ח שידר חוסר אמון בהתנהלות הצבא ובטענותיו, ואמון גדול יותר במה שבריק זעק עליו.
בקצרה ובשפת העם, הנה מסקנות הוועדה הצבאית: אין שום בעיה, צה"ל ערוך למלחמה, בשביל השינויים הקטנים שיש לבצע צריך עוד כסף (מיליארדים), בריק היסטרי ומונע מאינטריגות אישיות מול הרמטכ"ל.
את אוזניי צדו דברים שאמר אלוף במיל' גיא צור, מפקד זרוע היבשה לשעבר. הוא גיבה את הרמטכ"ל ותקף את בריק. צור הוא בוגר מלחמת לבנון השנייה, ואחד שספג ביקורת חריפה על תפקודה של האוגדה שעליה פיקד. הביקורת נמתחה מקיר לקיר – החל מוועדת וינגורד, וכלה בחיילי מילואים שניסו לגרום לצור להקשיב לביקורת לאחר המלחמה, אך נהדפו בביטול על ידו. אם תשאלו אותי בצד של מי אני, הסנטימנט נמצא עם בריק.
השורה התחתונה נותרה בעינה: כולם תוקפים את בריק ומבקרים אותו בבוטות, השיח אטום לקבלת ביקורת וציפוף השורות הצה"לי אחיד. ככה לא בונים אמון, צה"ל.
דור נעלם
השבוע נפרדנו מלוחם. שמחה רותם, קז'יק, מאחרוני לוחמי מרד גטו ורשה, נפטר השבוע, משאיר אותנו עם דמעה של השלמה. דור הולך ונעלם, כדרכו של עולם, ועדיין עצוב.
קז'יק הוברח בידי הוריו אל מחוץ לגטו, אבל החליט לחזור לאחר כמה חודשים. הוא לא יכול היה לשבת בשקט, וחזר אל התופת. הוא היה שותף למרד ההרואי, מלא הגאווה והגבורה וחסר הסיכוי, של גטו ורשה. הוא סייע לצביה לובטקין ולאנטק צוקרמן לברוח מהגטו הבוער, הבריח את אחרוני המורדים דרך תעלות הביוב וליווה אותם ביערות. לאחר מכן עלה ארצה והמשיך לספר את הסיפור, ולהנציח את שראה בכל דרך אפשרית.
בעדותו אמר: "ידענו בגטו שמשהו הולך לקרות. אך לומר את האמת, גם בשלב זה, כלומר בשלב הסופי שלפני חיסול הגטו, עדיין לא השלמנו כנראה עם הדבר הזה… חיסול טוטלי, במאה ה־20, בלב ליבה של אירופה – פשוט לא ייתכן דבר כזה. קשה היה להשלים עם הרעיון הזה".
אין מוסר השכל שלא נאמר על הזוועה באירופה, אבל ראוי לחזור עליו בכל פעם מחדש. עומדים עלינו לכלותנו, גם כשטוב ונעים ועצמאותנו בידינו. היה שלום קז'יק, ותודה. 
