בואו נודה על האמת, תקופת הבחירות היא ברובה משעממת וצפויה. ההתלהבות העיתונאית והציבורית היא לפני המועד על הכרזת הבחירות. אלה ימים מעניינים של התפרקות הקואליציה, ההתפטרויות מהממשלה, איבוד השליטה, ההתנהלות בכנסת על הקשקש, הרגעים שבהם כל אורן חזן הופך לגיבור וההימור האינסופי על מועד הבחירות המדויק, ואם הן בכלל יוקדמו.
ברגע שיש מועד לבחירות מתחילה תקופה מרתקת באמת, אם כי קצרה מדי. במקרה שלנו היא תימשך עד 21 בפברואר, יום הגשת רשימות המועמדים. זו תקופת השיא האמיתית של הבחירות, בעיקר מאבקי הפריימריז במפלגות הדמוקרטיות, המלחמה על צמרת הרשימה והטרגדיות הפוליטיות והאישיות. גם המפלגות הדיקטטוריות מעניינות, חיסולי החשבונות הפנימיים של המנהיג היחיד והכוכבים החדשים שלהן. אני זוכר איך אביגדור ליברמן, אחד הטוטליטריים, זרק מהמפלגה שלו שני חברי כנסת ערב הגשת הרשימות בשתי טענות סותרות. את סגן השר דני אילון הוא הטיס בטענה ש"יש לך יותר מדי תקשורת". ואת ח"כ משה (מוץ) מטלון הוא העיף באותה נשימה בגלל ש"יש לך פחות מדי תקשורת".
הפריימריז הם באמת אירוע פוליטי יוצא דופן. אנשים ממשכנים את חייהם ואת ביתם, עובדים במשך שנים כדי להגשים את חלום הכנסת. מצד שני חברי כנסת אוחזים בכיסאותיהם בכל הכוח, כדי שלא לצאת לפנסיה מוקדמת הרחק מהעין הציבורית, מהמשכורת הפרלמנטרית ומהתנאים המפנקים. אלה הימים הגדולים של קבלני הקולות, הדילים והכסף הגדול. השיח העיקרי בחודשיים הקרובים היא "כמה יש לו" ו"כמה הוא רוצה". כלומר, איזה דיל אפשר לסגור עם הפוקד הגדול, או כמה צריך לשלם לו בעבור הקולות שיעמיד לרשותך.
המלחמה היא על כל קול ודורשת מהמועמד הרבה כושר תחינה והתרפסות מביכה בפני שרים ופשוטי עם, אבל למי אכפת. בליכוד ייאלצו מחצית מחברי הסיעה ללכת הביתה בעל כורחם, והשאלה המסקרנת ביותר היא היכן נמצא את התותחים שבאים מבחוץ: גדעון סער, ניר ברקת, דני דנון ויואב גלנט. ההימור הנפוץ בליכוד על החמישייה הפותחת הוא: יולי אדלשטיין, מירי רגב, ישראל כץ, גדעון סער וגלעד ארדן. כמעט כמו בפעם הקודמת.
הסיפור האישי מדבר בכל מקום. העליהום על יו"ר העבודה אבי גבאי נובע בעיקר מתוך הדאגה של איתן כבל, איילת נחמיאס־ורבין, יוסי יונה ונחמן שי למקומם בכנסת הבאה. אילו המחנה הציוני היה עומד היום בסקרים על 20 מנדטים, איש במחנה הציוני לא היה מצייץ, כנראה, ולא היה תובע חיבורים שפירושם הוא הדחה של גבאי לטובת בני גנץ. בעניין הזה אני מוכן להמר כי גבאי לא יוותר על מקומו בראשות מפלגת העבודה וכל הידיעות שהתפרסמו השבוע על ויתור שלו מרצון על המקום הראשון הן פישינג ותו לא.
מעבר לזה, על פי כל הסקרים שהתפרסמו השבוע אין תכלית לחיבורים שעליהם מדברים ללא הרף בשמאל. שום חיבור כזה לא מצליח לשבור או אפילו לאזן את גוש הימין הקלאסי שכולל את הליכוד, הבית היהודי, המפלגות החרדיות, כולנו, ישראל ביתנו ואפשר להוסיף לדעתי גם את גשר של אורלי לוי־אבקסיס. שום חיבור כזה לא מגיע אפילו ל־55 מנדטים, יחד עם הרשימה המשותפת (!) שאינה לגיטימית לשותפות פוליטית בעיני שום מרכיב במרכז־שמאל (חוץ ממרצ).
בקיצור, הקריאות הנואשות "לשים את האגו בצד" ולהקים כוח מאוחד או מפלגת גנרלים החדשה נראות לי כמו יריות באפלה העצובה משהו. זה לא עניין של אגו; הציבור בארץ הוא ימני, וגם מי שמחזיק בעמדות מתונות להפליא לא סומך על השמאל. זה המצב וזו הסיבה היחידה לתוצאות הבחירות כאן מאז 2001.
אגב, בשבוע שעבר כתבנו כאן כי יו"ר הסוכנות היהודית יצחק (בוז'י) הרצוג שהיה יו"ר העבודה מחמם את האווירה מבחוץ נגד גבאי. הרצוג מכחיש. "אני עמוס מעל לראשי בענייני העם היהודי, ולא מעורב בשום ענייני המפלגה", אמר הרצוג.
חיבורים מאתגרים
הרשימות החדשות מסקרנות גם הן, ומעוררות גל של ספקולציות עד שהן מתפרסמות. בני גנץ עדיין מעניין, וכולם רוצים לדעת איך הוא יצלח את המפגשים הפומביים הראשונים שלו עם קהל ובעיקר עם התקשורת. בהמשך יציג גנץ את הרשימה שלו, אבל שנייה לאחר מכן היא כבר לא תעורר עניין. רוב האנשים בה יהיו אלמונים בעיני הציבור הרחב ומוכרים בעיקר בקהילות שלהם, אם בכלל. הרי אף אחד לא נפל מהכיסא כאשר משה כחלון או ליברמן פרסמו את הרשימות האפורות שלהם, וכך יהיה גם עם גנץ.
מעניין גם מה יעשה משה (בוגי) יעלון, שר הביטחון לשעבר. יעלון הוא איש מוכר וידוע וזוהי נקודת התורפה שלו. אילו היה רמטכ"ל שזה עתה עזב את תפקידו, היה יעלון מקבל 10־15 מנדטים בסקרים, כמו גנץ. היום הוא מתקשה לעבור את אחוז החסימה ומחפש צירופים. גם כאן יש בעיה. יעלון מתנגד לכל ויתור על שטחים, וכל חיבור שלו עם המחנה הציוני ייראה כמו בדיחה. האופציה של יעלון היא יאיר לפיד וגם זה בקושי – כי לפיד תומך בפתרון שתי המדינות, או כפי שפורסם שלשום חיבור עם מפלגתו החדשה של גנץ.
אחרי שייסגרו רשימות המועמדים במהלך פברואר ניכנס לתקופת שעמום ארוכה עד יום הבחירות ב־9 באפריל. המאבק בין המפלגות אינו מעניין אף פעם כמו המלחמה בתוך המפלגות, בין החברים לשורה. הקמפיינים הם בעצם שחזור הקרבות הפוליטיים שמלווים אותנו במשך הקדנציה בין קואליציה ואופוזיציה ואין בהם חידוש רב. שידורי התעמולה, שיחלו ב־26 במארס, משעממים בדרך כלל, ואחרי הערב הראשון אין רבים שצופים בהם. ובאמת, כמה אפשר יהיה לשמוע על "נטו משפחה" של משה כחלון?
סביר להניח כי במהלך מערכת הבחירות, אולי ביום הבחירות עצמו, נהיה עדים לדרמות, בעיקר ברשת. נתניהו עשה את זה בפעם הקודמת עם "הערבים נוהרים לקלפי", וגרף מנדטים שהובילו אותו לניצחון חד־משמעי ברגע האמת. אבל מי שיכול באמת לזעזע את המערכת הוא היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, עם החלטה להעמיד את נתניהו לדין או לסגור את התיקים שפתוחים נגדו. החלטה כזו תקבע את סדר היום הבלעדי של הבחירות. מקורבי ראש הממשלה אומרים שאם מנדלבליט יגיש כתב אישום הוא יוסיף לליכוד חמישה מנדטים, אבל נדמה לי שהם היו שמחים לוותר על ההישג הזה, וגם על החקירות, השימוע והדיונים בבתי המשפט.
ביום הבחירות, בשמונה בערב, כולם יהיו מרותקים למסכים, אבל ההדלפות מתוך אולפני הטלוויזיה יצאו קודם לכן. כפי שזה נראה, מהפך גדול לא יהיה כאן ונתניהו יקים קואליציית ימין חדשה, הפעם עם לפיד ואולי עם גנץ. אחרי הבחירות יחל תהליך ארכאי ומגוחך של התייעצויות בין נשיא המדינה וראשי הסיעות בכנסת. אחרי ההתייעצויות המיותרות הללו יחליט הנשיא ריבלין להטיל כצפוי את הרכבת הממשלה על נתניהו. מכאן ואילך ניכנס לתהליך מתיש ומעצבן של משא ומתן קואליציוני, שבו בעצם מחלקים את המדינה בין המפלגות. מה שהיה הוא שיהיה. 
