כשקראתי לפני שבועיים במקור ראשון את הריאיון החצי־מפרגן לגלעד שרון ולאביו, אריאל שרון, לא התאפקתי ושלחתי מסרון למראיין, חגי סגל: "תהיתי איך לא שאלת את גלעד שרון, לשיטתו: א. על דו"ח המאחזים ביהודה ושומרון שהזמין אביו מטליה ששון. ב. על תכלית הגירוש מיישובי צפון השומרון".
התשובה של חגי סגל עסקה בפער בין השאלות שנשאלו מאחורי הקלעים ובין יכולת ההכלה של הגרסה המודפסת. בתגובה טענתי שפרסום ההתייחסות של גלעד שרון לשני העניינים הללו היה שופך אור על הכוונות האמיתיות של יוזמי רעיון העקירה מגוש קטיף, ועל כוונות ההמשך ביו"ש. בעקבות חילופי הדברים האלה קיבלתי את זכות ההתייחסות כאן, ועל כך נתונה תודתי.
מדוע השאלות האלה קריטיות כל כך? משום שלשתי הפעולות האלו, הגירוש בשומרון ודו"ח טליה ששון, לא היה שום קשר לעילות הנסיגה מעזה ולגירוש היהודים מגוש קטיף. ההצדקה לתוכנית ההתנתקות הייתה, לכאורה, חוסר היכולת להגן על ההתיישבות בגוש קטיף ובצפון הרצועה. גלעד שרון, שטוען היום ש"ההתנתקות חיזקה את אחיזתנו ביהודה ושומרון", אינו נדרש להסביר בריאיון מדוע היה קריטי כל כך באותה עת להתעקש לעקור את גנים, כדים, מבוא־דותן ושאנור, ארבעה יישובים חלוציים בצפון השומרון, במרחק 100 ק"מ מעזה; ומדוע היה צריך שרון, מאבות ההתיישבות ביו"ש, להטיל דווקא על עו"ד טליה ששון הידועה בדעותיה השמאלניות לכתוב דו"ח על המאחזים הבלתי מורשים, שהוא עצמו דחף להקימם זמן קצר קודם לכן. הדו"ח, שמטרת הזמנתו ותוצאתו היו מתן הכשר להרס המאחזים, תקע את היישובים הצעירים ל־15 שנה לפחות. רק עכשיו, אחרי מאמצים רבים של חקיקה ופעילות פוליטית ומשפטית, מתחילים לקדם את הכשרתם.
אלא שכוונתו של שרון בסוף דרכו הייתה שונה לחלוטין מהתיאור שבנו מנסה לשווק לנו כעת. לאחר שהמיר את דתו האידיאולוגית לדת "תהליך השלום", תכנן שרון נסיגה נרחבת גם ביו"ש. לא בכדי הוא מינה את אהוד אולמרט ליורשו, מהמקום ה־34 ברשימת הליכוד לכנסת. לא בכדי, מיד אחרי שאולמרט תפס את מקומו, הוא הלך להרס ברוטלי של עמונה והכריז על תוכנית ההתכנסות, שלמענה, בין השאר, נקלע להרפתקת מלחמת לבנון השנייה.
תוכנית ההתכנסות, שהיום אנחנו כבר מבינים את ממדי האסון שהייתה עלולה להביא על הבטן הרכה של מדינת ישראל, נהגתה כנראה כבר בסביבתו של אריאל שרון. קודם לכן הוא הצהיר על כוונתו להקים מדינה פלסטינית, וקרא לשהותנו ביהודה ושומרון "כיבוש". ועדיין, בנו – איש צוות החווה שמתמודד כיום על מקום ברשימת הליכוד לכנסת – מאמין שההתנתקות הייתה מועילה, אף שגן הוורדים הסינגפורי שהבטיחו לנו טרם לבלב.
כמי שמתמודד גם הוא על מקום ברשימת הליכוד לכנסת (במחוז יו"ש, שאינו ביריבות עם מר שרון), מקוממת אותי מאוד תופעת ההתמודדות בליכוד של אישים כמו שרון וכמו הליכודניקים החדשים, שאין להם בסיס משותף עם ערכי הליכוד ושמטרותיהם עוינות לליכוד, תוך ניצול ציני של הדמוקרטיה והפתיחות של הליכוד, אך בפועל הם אנשי מרצ ומטרתם המוצהרת היא כמטרתו של סוס טרויאני. אם גלעד שרון יזכה במקום ריאלי ברשימת הליכוד לכנסת הבאה, זו תהיה הפרעה מזוכיסטית של תנועה שלא באה חשבון עם מי שהלך בברוטליות נגד החלטותיה – החלטה פה אחד של מרכז הליכוד השוללת הקמת מדינה נוספת ממערב לירדן, והחלטה ברוב עצום במשאל מתפקדי הליכוד ששללה את הגירוש.
הצלחה כזו של שרון הבן תהיה תוצאה של תסמונת האישה המוכה, אישה שחוזרת לבית אישהּ המכה כדי לחטוף עוד מכות. גלעד שרון היה חבר צוות החווה שעסק, בין השאר, בריסוק הליכוד לאחר תוכנית ההתנתקות באמצעות מתן שוחד פוליטי לחברי מרכז, ובאמצעות הכפשת המפלגה. כתוצאה מכך ספג הליכוד מכה אנושה בבחירות 2006 וירד ל־12 מנדטים. רק בחסדי שמיים הוא שרד את המכה, והליכוד זכה לשוב לשלטון.
אגב, לאביו היו לפחות זכויות רבות בביטחון הארץ ובבניינה, אף שזקנתו ביישה את צעירותו. לגלעד שרון עומדת רק הזכות של היותו "הבן של", "נסיך". בליכוד שאחרי מילוא, לבני ואולמרט, מה לעשות, כבר לא מתלהבים כל כך מנסיכים.
