אל תכלילי. אל תכלילי. אל תכלילי. בבואי לכתוב את הטור הבא, אני עובדת מאוד קשה על לא להכליל. אז מחילה מכל מי שזה לא נכון אצלם. אין צורך להציף אותי בהודעות, לא כולם ככה, אני יודעת.
אני מרגישה שהיום יש צעירים שהם פשוט לא חרוצים. טוב, אולי חרוצים זו לא המילה הנכונה. אבל אני לא מצליחה למצוא מילה מדויקת יותר. אולי הכוונה היא – לא רוצים להתאמץ, או נכון יותר, לא רוצים להתאמץ בשביל כסף. פעמים רבות אני מחפשת עובדים, חבר'ה בני 20־25, בנים או בנות, ואני מרגישה שבשביל 50 או 100 או 150 שקל – לא שווה להם לצאת מהבית. אני המומה מכאלו שלא רק שהם לא מייצרים שום נאמנות (אני זוכרת שרק במקרי קיצון של נפילה מהרגליים, הייתי מעיזה להוציא מהפה את המשפט: למה, זה של אבא שלך?), אין להם גם טיפת אחריות. אנשים לא באים ולא מודיעים, או מודיעים ברגע האחרון, או פשוט לא זמינים. ואני לא מצליחה לנתק את זה מעוד דברים. חבר'ה שלא מגיעים למקומות אם אין אוטו, לא נפרדים כמו שצריך ממישהי או ממישהו אחרי דייט. אוףףף.
לא יכולה להבין את זה, אתם צעירים ויש לכם זמן. למה שלא תרצו לעבוד. אז מה אם היום זה לשעתיים? יהיה טוב, מחר אני אצטרך אותך לשלוש שעות. ואולי עוד כמה זמן אצטרך אותך למשהו אחר ואשלם לך יותר. מה אתה מעדיף לעשות? שוב לשבת על הווטסאפ, עם אוזניות – ומה? לשרוף את הזמן? הרי בעבודה כל כך הרבה דברים קורים. מתפתחים. אתם, האישיות שלכם. דילמות, התמודדויות, ואפילו – לא עלינו – יש גם כיף, רוכשים חברים חדשים. אז לא רק שאני לא מבינה איך אתם מוותרים על הכסף, אני לא מבינה איך אתם מוותרים על הערך המוסף.
ואולי ההורים אשמים. אולי כמו שהם לא עושים סיפור ממאה שקל, גם אנחנו ההורים לא עושים סיפור. אתה רוצה לצאת עם חברים? בבקשה נשמה, קח שטר. רוצה פלאפל? אתה יודע איפה הכסף. אולי זה אנחנו שלמרות שיש קורנפלקס עם חלב בבית – מפרגנים לו כי הוא ממש רוצה את מארז הקורנפלקס עם החלב העמיד מהמכולת. את החריצות קיבלתי מההורים שלי, את ניצול הזמן עד תום קיבלתי מאמא שלי. אם סיימת משימה אחת, בואי כפרה – מיד יש לי בשבילך את המשימה הבאה. אם הולכים לחדר אחר, לוקחים עוד כמה דברים ביד עבור החדר השני. וגם אני ככה היום, מכונה בעלת אלף ידיים, לפעמים מרגישה שמה שאני מספיקה ביום אחד זה הספק של שלושה אנשים. אבל זה נתן לי כלים לעבודה ויעילות.
עבדתי כל חיי. אצלנו כסף לא הלך על שטויות. זה היה ערך אצלנו בבית, אבל גדלתי כנערה בצפון תל־אביב ורבים מחבריי וחברותיי הוציאו כסף רק על שטויות. על בגדים, על פרוזן יוגורט, על מונית הלוך וחזור לסרט ברב־חן עם פופקורן. ואני רציתי להוציא כסף על שטויות – אז הלכתי לעבוד. כילדה העקתי על השכנים ושטפתי מכוניות ועשיתי מופעי קסמים גרועים במיוחד. בנעוריי סרגתי כיפות עד רעידות ידיים ועשיתי בייביסיטר כאילו אין מחר. בשירות הלאומי ניקיתי בתים, ובשבתות מלצרתי בקידושים. במהלך המדרשה הייתי נני בשעות אחה"צ והערב, ובימי חמישי פרפרתי עם בקבוקי מיץ תפוזים סחוט טבעי, בין עשרות משפחות שגרות בבניינים נטולי מעלית.
תמיד עבדתי, תמיד שאפתי, תמיד רציתי להרוויח. ותמיד הסתכלתי על שקל ועוד שקל והייתי עושה מַכפלות. בשבוע זה ככה, בחודש זה ככה. אף פעם לא עצרתי ואמרתי – זה רק שקל, זה לא שווה לי. משמרת בחנות זה סוודר חדש, מלצרות + ניקיון אלו שתי יציאות. הדוגמה שאני תמיד מביאה לילדים היא שלא אשכח איך פעם אחר פעם, כולן היו יוצאות במוצאי שבת לאפרופו ומזמינות טוסטים ומילקשייק ואני נתקעתי עם מרק בצל כי הוא היחיד שעלה 19 ש"ח. ומאז ועד היום אני לא מסוגלת לסבול מרק בצל וגם לא מוכנה להיות קצרה בכסף.
ואולי מצד שני יצאתי הכי זקנה שיש, ואולי היום הם באמת לא יוצאים מהבית בשביל סכומים כאלו, כי ככה זה דור הוואי־וואי־וואי. במקום שעה של מאבקים מול חמשת ילדיי, הם יבואו למישהי בת רבע לארבעים שלא מצליחה שיעבדו לה הגיפים באינסטגרם ומוכנה לשלם כל סכום רק בשביל שזה יעבוד, והם באים ובלחיצה פשוטה במסך ההגדרות הם יעשו בשתי דקות מה שמישהו אחר יעשה ביומיים.
ואולי ככה זה היום. וזהו. ואיזה מזל שעוד יש אחרים, חרוצים, רציניים, נאמנים. מגדילי ראש. שאפו להם. להם ולהורים שלהם. מקווה שהם אוהבים מרק בצל.
