קראתי השבוע, בסמינר בחוג לספרות, שיר יפה שכתבה רחל המשוררת. לשיר קוראים נפתולים, והוא מתאר את התשוקה של רחל לחגוג את המילים שאיתן היא עובדת. זה שיר כל כך יפה. קראתי אותו פעם, מזמן, אבל אז לא התרגשתי ממנו ככה. לא קלטתי שהוא כל כך יפה. והפעם קלטתי שהוא יפה. אוי לי ויי. קשה לי לתאר כמה התרגשתי כשקראתי אותו. זה שיר כל כך יפה. הנה תראו.

אַלְלַי לִי. אַלְלַי. גּוֹבֵר הַיֵּצֶר. נִמְשָׁכוֹת יָדַי מֵאֲלֵיהֶן, אֶל תִּפְאֶרֶת אֹדֶם וּבָרֶקֶת, אֶל מִלִּים נָאווֹת כְּאֶבֶן חֵן. תְּבַצַּעְנָה אֶת אֲשֶׁר זָמְמוּ, מַכִּירוֹת הֵן בְּכֹחָן כִּי רָב. כָּהֲתָה עֵינִי מִשֶּׁפַע זֹהַר, וְאָזְנִי כָּבְדָה מִצְּלִיל זָהָב.
איזה יופי. איזה יופי. ויש עוד בית אחד.
לֹא אֵדַע הַבְחִין בְּאוֹר הַשַּׁחַר. לֹא אַקְשִׁיב לְקוֹל דְּמָמָה דַקָּה. הַאֲנִי זֹאת, אֱמוּנִים נִשְׁבַּעְתִּי, לְמִלִּים פְּשׁוּטוֹת כִּצְעָקָה?
זה שיר כל כך יפה. הבטן שלי כואבת מכמה שהוא יפה. כי השיר עצמו – הוא הפעולה שמתוארת בו. כלומר, השיר הוא על מילים שלא מצליחות להתאפק. השיר הוא על התשוקה שיש בכל כותב, לכתוב יפה. לתפוס את הקורא במילים מרהיבות. ובמצלול חושני ומערסל. וכשקוראים את השיר, פתאום שמים לב לבחירת המילים המדויקות והצנועות. פתאום שמים לב למקצב, למצלול, לחריזה. לעדינות ולקלות שבהן השיר מתנהל. בקיצור, כשקוראים את השיר, פתאום שמים לב שהוא שיר. ושהוא שיר יפה. ושגם הוא, כמו כל השירים, הוא תולדה של תשוקה בלתי נשלטת למילים יפות. ואללי לי. אללי. כמה זה יפה.
ואחרי שקראנו את השיר והתרגשנו ממנו, דיברנו בכיתה קצת על האקלים הספרותי שבו השירים של רחל נכתבו. לא היו אז משוררות עבריות בכלל. היו בקושי ארבע. רחל, ואסתר ראב, ויוכבד בת מרים, ואלישבע. ארבע משוררות עבריות בעולם. פנינים בוהקות בתוך אוקיינוס גרפומני של גברים טווסיים. ארבע משוררות. ואיפה כל השאר. איפה כל שאר הנשים הכותבות. למה הן לא כתבו. למה אי אפשר לקרוא שירים שלהן. ומה היה לפני שהן התחילו לכתוב.
פתאום זה היכה בי. זה לא רק בעברית. זה ככה. פעם נשים לא כתבו שירים. פעם נשים לא כתבו ספרים. פעם נשים לא ביימו סרטים. פעם נשים לא היו יכולות להצביע. וזה לא היה כזה פעם. פור גאד סייק. במונחים היסטוריים זה פעם של לפני שנייה. מה זה הטרלול הזה. מה זה הדבר הזה. איך זה חוקי בכלל. איך זה יכול להיות.
המרצה המשיכה לקרוא שירים יפים של רחל, אבל אני כבר הייתי במקום אחר. בלב שלי הצטברה מועקה איומה. התחלתי להתנשם בכבדות. כמעט נחנקתי מצער. חשבתי על העולם המכוער והחבוט הזה שאני חי בו. עולם שעד לא מזמן, סתם לכל הנשים את הפה ואת הלב, רק בגלל שהן נשים. חשבתי על כל הגברים הטיפשים. על כל מנגנוני הכוח המרושעים. על כל הילדות שתודעתן נרמסה. בעיניים שלי עמדו פתאום דמעות.
השם ישמור. איך אפשר בכלל לשאת את הזוועה הזאת. כמה משוררות מרגשות לא כתבו שירים בגלל זה. כמה סופרות מבריקות לא חבקו ספרים. כמה במאיות חדות מחשבה לא הדריכו שחקנים. השירים של רחל כל כך יפים. אבל איפה כל שאר השירים. הסיפורים של דבורה בארון כל כך עצובים. אבל איפה כל שאר הסיפורים. וזה רק קוצו של יו"ד. השם ישמור. כמה יצירות מופת נחסכו מאיתנו, בחסות המיזוגניה, הפטריארכיה והאיוולת. השם ישמור.
ואני לא כותב את זה בקטע פמיניסטי. אני כותב את זה כי אני אוהב לקרוא. אני כותב את זה כי יצירות מרגשות עוטפות אותי בהשראה, ועוזרות לי להתחדש, לאהוב את החיים שלי, ולשמוח בהם. אני כותב את זה כדי להתאבל על כל המילים היפות שנרצחו בחשכת התודעה. כדי לקונן על השואה התרבותית שבה אני נתון. אני חי בעולם מטומטם שבו, עד לא מזמן, רק חצי אנושות יכלה לפצות פה. רק חצי אנושות יכלה לפרסם מילים יפות. והחצי השני. איפה החצי השני. אללי לי.
כשחזרתי מהאוניברסיטה הביתה, חיה בתי המתוקה אכלה ארוחת ערב במטבח. בתקופה האחרונה היא מתחילה לחבר מילים. במקום לומר מים, היא אומרת עוד מים. במקום לומר כלב, היא אומרת, הנה כלב. ובבקרים, כשהיא רוצה קצת להתכרבל איתנו, היא נעמדת במיטתה, וצועקת, אמא, אבא, מיטה. אמא, אבא, מיטה. זה נשמע טיפשי אבל זה מרגש אותי נורא. חיה מדביקה מילים למילים. היא מכירה בכוחן כי רב. ידיה הקטנות נמשכות אל חמדות נאוות ומפוארות. זה כל כך מרגש ומשמח. והיא עוד לא בת שנתיים. היא עודה פשוטה כצעקה.
חיה אכלה יוגורט עם כפית, והתלכלכה כולה. התיישבתי מולה והבטתי בה בהתרגשות, במשך שניות ארוכות. שירה הסתכלה עליי ואמרה, מה יש לך יאיר, למה אתה מוזר. לא עניתי לה. המשכתי להסתכל על חיה. הלב שלי דפק, והעיניים שלי היו לחות. חיהל'ה אהובה שלי, חשבתי לעצמי. העולם השתנה. הוא עדיין מטומטם. יש גברים רעים שעדיין מנסים לסתום פיות. אבל העולם השתנה. חיהל'ה שלי. את יכולה להיות מה שאת רוצה. את יכולה לעשות מה שאת רוצה. ואל תיתני לאף אחד לסתום לך את הפה.
