בקורס ליישוב סכסוכים בחוג ללימודים רב־תחומיים במכללת תל־חי בחרו להזמין למפגש את פורום המשפחות השכולות הישראלי־פלסטיני. המטרה, לפי המכללה, היא "היכרות חווייתית עם אתגר הדיאלוג והגישור בין נרטיבים בהתמודדות עם סכסוכים עיקשים". משפחות שכולות, בייצוגה של עמותת "אם תרצו", התקוממו נגד קיום המפגש. סליחה, "התקוממו" זה לא המונח הנכון: אולי "נטרפו מזעם", אולי "נאלמו מתדהמה וייאוש", אולי "תהו עד לאן מגיע הטירוף ויצר ההשמדה העצמית".
כי יש גבולות לשיח, והם גבולות ההיגיון. ידוע שבכל חברה יש חולי נפש, ומקומם בבתי משוגעים. אפשר לנסות לשלב אותם בחברה, אבל אין מקום לתת להם במה שבה הם ירצו על מחלת הנפש שלהם וינסו לגייס עוד אנשים להיות חולים כמותם. האם יצר ההשמדה העצמית הטמון בחלק מהעם שלנו צריך להיות בשיח? כן, בוודאי. יש להתבונן בו ולנתח אותו וללמוד מה מקורותיו (הגלות?), מה השפעותיו, מי משתף איתו פעולה ולמה (שונאי ישראל בעולם מממנים עמותות כאלו), וכיצד יש להימנע ממנו. זה בדיוק מה שמכללת תל־חי לא עשתה.
בפורום הנידון יש משפחות שכולות ישראליות, שבניהן ובנותיהן נרצחו בפיגועי טרור, ויש משפחות של הרוגים פלסטינים שחלקם באמת עוברי אורח "תמימים", שבמקרה היו בהפרת סדר אלימה ונורו בשוגג, אבל יש גם מחבלים על אמת. ממש רוצחי ילדים.
"שכול הוא שכול הוא שכול", הם יאמרו. אם שכולה כואבת באותה מידה, לב שבור בוכה בערבית ובעברית באותו יגון, רק המנגינה שונה. לא השתכנעתי. בואו נפצל את המסך לצורך השוואה: בצד ימין המשפחה השכולה היהודית בבית הקברות. אנחנו יודעים טוב מדי איך זה נראה. מנגינת היגון שלהם היא "אל מלא רחמים" וקדיש. בצד השני של המסך המפוצל, אם שכולה פלסטינית כואבת ביגון מר לאחר שבנה רצח יהודים חפים מפשע, והמנגינה שיוצאת מהפה שלה היא צהלולים בעוד היא מחלקת סוכריות ברחוב.
יותר מהבדלי המנגינה, יש כאן אצבע מאשימה ברורה מאוד. הרוצח הפלסטיני ידע טוב מאוד שאמו תתגאה בו בנופלו כשהיד אחרי שעשה את הנאלח שבפשעים, ורצח אנשים שלא יכולים להתגונן. למה? כי היא חינכה אותו לכך.
יש כאן מאבק גם על הזיכרון. הרצל חג'אג', ששכל את בתו שיר בדיוק לפני שנתיים בארמון הנציב, אמר לי: "ההשוואה הזאת מבזה את זכר הילדה שלי. אנחנו והם זה לא אותו דבר. למה הילדים שלנו לא הולכים להיות מחבלים? בגלל החינוך שלהם. הפלסטינים לא מצטערים, הם חוגגים. הכול הצגה אחת גדולה. כי גם אמא של היטלר הייתה מצטערת אם היה מת בחייה. הם לא לוחמים, הם רוצחים אזרחים בכל מקום שהם יכולים. שורפים, דוקרים, דורסים. ואל תגידי שזה כי יש לנו מדינה וצבא ואין להם אפשרות אחרת. גם לפני קום המדינה הם עשו את אותו דבר. כלום לא השתנה. מבחינתם, להרוג אותנו זה מצווה".
אם אנחנו מצטרפים לשיח הנרטיבים, למציאות בלי אמת, עובדות וערכים מוחלטים, שיש בה רק נקודות מבט, לגיטימיוּת לכול (גם לשקר, כי הרי אין שקר, יש רק "אני לא רואה את זה ככה"); אם כך הם פני הדברים, אז אכן – מוות של ילדה שווה למוות של המחבל שרצח אותה. ולכן זכותה של מכללת תל־חי, אם לא חובתה, לערוך דיון ומפגש כזה, לשם "היכרות חווייתית עם אתגר הדיאלוג והגישור בין נרטיבים בהתמודדות עם סכסוכים עיקשים". כי הרי מדובר כאן בשני נרטיבים שונים, שווים במשקלם, שלו היו קצת פחות עיקשים היה אפשר לגשר ביניהם, לא?
חג'אג' מאשים את הפורום בכיבוס הפשעים של הפלסטינים: "משפחות המחבלים אינן מתנערות ממעשיהם. הן מספרות סיפורים: הוא הלך לתומו באיזה צומת וירו בו סתם. לא שהוא היה עם סכין, לא שהוא היה פעיל חמאס. אנחנו, כמשפחה שכולה, פשוט מתפוצצים מהדברים האלה".
מה שכמעט מוציא את חג'אג' מדעתו הוא שיתוף הפעולה של היהודים עם השקר הזה. "מכללת תל־חי? איפה בדיוק 'טוב למות בעד ארצנו'? אולי זה טוב ורע לשני הצדדים במידה שווה? אז אולי שיביאו גם את משפחת הרוצח של טרומפלדור, ונשמע את הנרטיב שלה".
