כמו כל מערכת בחירות, גם זו שהוכרזה בשבוע שעבר תוארה מיד כגורלית לעתיד המדינה. במקרה הישראלי התיאור הזה לא רחוק מהמציאות. במדינה שניצבת בסבך של שאלות ביטחוניות ומדיניות חמורות, ההכרעה על תפיסת ההנהגה ואופיה אכן דרמטית בחשיבותה.
זה לאו דווקא בגלל האיש בנימין נתניהו. הפרשנים הפוליטיים נוטים לטעון שהבחירות הקרובות הן בעצם משאל עם בעד ונגד ראש הממשלה: כלומר, שום סוגיה חשובה לא עומדת על הפרק, למעט השאלה אם הוא ימשיך להנהיג אותנו. האמת היא שכל מערכת בחירות עוסקת במידה רבה בשביעות הרצון הציבורית מאיכות המנהיג. זה בוודאי נכון אחרי עשר שנים רצופות של הנהגת נתניהו, ו־13 שנים בסך הכול.
יתר על כן: יותר מכל מנהיג ישראלי לפניו, אפילו יותר מדוד בן־גוריון, ככל ששלטונו מתמשך נתניהו מתנהג יותר ויותר כמי שלכאורה פועל בתוך משטר נשיאותי. זה מתבטא במנהגו לתאר את מעשי ממשלתו בגוף ראשון יחיד (פעלתי, הובלתי וכו'), וגם בטון הוויכוח הרגשי שמנהיגותו מעוררת בקרב תומכים ויריבים גם יחד. הטון הזה אינו מקרי, ושני הצדדים צודקים. לנתניהו יש סגולות אישיות שמזמן לא נראו בקרב מנהיג ישראלי. הבנתו את הזירה הבינלאומית בוודאי גדולה יותר מכל גורם אחר בפוליטיקה המקומית. ההבנה הזאת מביאה אותו להתמקדות ולהישגים בזירות מדיניות – כמו מזרח אסיה, מזרח אירופה ואפריקה – ששום מנהיג ישראלי לא התמקד בהן עד היום. היא גם מאפשרת לו להיחשב שחקן ב"ליגה של הגדולים", אף שהמדינה שהוא מייצג רחוקה ממעמד של מעצמה.
הצד השלילי של המטבע הוא ההיבריס. נתניהו מרשה לעצמו, ועוד יותר למקורביו ובני משפחתו, להתבטא בסגנון שלא היה מקובל בזירה הפנים־ישראלית מאז ימי "בלי חרות ומק"י" של בן־גוריון. נכון שגם הוא מותקף בחריפות, ונכון שגם אנשי השמאל לא בחלו במילים קשות כלפי מנחם בגין ואריאל שרון בימי מלחמת לבנון הראשונה; אבל קריאות הגנאי "רוצח", פסולות ככל שיהיו, היו ביטויי זעם של מפגינים, בעוד אצל נתניהו זו התנהלות מחושבת שמיועדת ליצור דה־לגיטימציה שיטתית ליריביו. להערכתי, ההיבריס בא לידי ביטוי גם במעשי השחיתות שהוא נחשד בהם. הוא פועל כמי שחש שמעמדו האישי, בזירה המקומית ואף הבינלאומית, מאפשר לו לחרוג מכללי המשחק הנוקשים המוטלים על המעורבים במערכת הפוליטית.
מהבחינה הזאת חשוב שגם תומכי נתניהו, במפלגתו ובשאר מפלגות הימין, יבהירו לו, בוודאי אם ירכיב גם את הממשלה הבאה: נמשיך לתמוך בך כי אנחנו חושבים שלעת הזאת אתה המועמד הראוי ביותר. אבל לא נקבל שחיתות או הסתה נגד חלקים אחרים בציבור.
ועם זה צריך גם לומר שהבחירות הן בהחלט לא רק על נתניהו. סוגיות מרחיקות לכת עומדות להכרעה. החשובה שבהן, למרות הכול, היא סוגיית השטחים. לכאורה, אין שום צורך להכריע מפני שלעת הזאת נראה שבאמת אין פרטנר פלסטיני. אבל יש משמעות גדולה לשאלה אם אמירת "אין פרטנר" נאמרת מתוך צער או בשמחה גדולה. ההתנהלות המאושרת הנוכחית מובילה את הטיטניק הישראלית להתנגשות פחות או יותר ודאית בקרחון הדו־לאומיות. אי אפשר לצפות מהקהילה הבינלאומית שלא תדרוש מישראל, ההולכת ומספחת לעצמה את שטחי יו"ש, להחיל גם על התושבים הפלסטינים שם את זכויות האזרח המלאות. התוצאה ברורה.
חוץ מסוגיה זו ממתינים עוד שני משברים גדולים: מחד גיסא המשבר הכלכלי העולמי ההולך ומתפתח בשבועות האחרונים, שיצריך את ישראל ואולי את המערב כולו לזכור שהכלכלה צריכה לשגשג למען האזרחים, ולא שהאזרחים נועדו לגרום לכך שהכלכלה תשגשג. מאידך גיסא, גם משבר היחסים עם יהדות ארה"ב הוא סכנה אסטרטגית גדולה, מבחינה מדינית ולאומית גם יחד.
המשבר הזה נובע, בין השאר, מהסכמת הקואליציות בראשות נתניהו להעניק זכות וטו לכל אחד ממרכיביה בכל פעולה בתחום דת ומדינה. בפועל, הזכות הזאת מנוצלת בעיקר בידי החרדים. ראוי אפוא שכלל המפלגות המתמודדות בבחירות יידרשו להתחייב שלא יעניקו עוד זכות וטו לשום גורם בשום נושא: לא לחרדים בענייני דת ומדינה, ולא לנתניהו בתחום התקשורת.
