החלק המשמח ביותר מבחינתי בהחלטה לקצר את חופשות הילדים שהיא אינה חלה על הילדים הפרטיים שלי. קיצור חופשת חנוכה וחופשת פסח הבאים עלינו לטובה ימומש על ילדי הגנים וילדי כיתות א' עד ג'. בהיות בן הזקונים שלי בכיתה ד', הצלחנו להתחמק מהמהפך בעור שינינו.
כן, אני במיעוט הזעיר שאוהב שהילדים בחופש. בבית. למען האמת, כשהם בחופש גם אני קצת בחופש, אפילו אם אני בעבודה. כשמוסדות החינוך נועלים שערים, השעון המעורר מכוון סוף-סוף לפי דרישות הלו"ז שלי ולא לפי הצלצול שלהם; אין אספות הורים, אין ללמוד למבחנים ואין לבדוק אם זכרו להכין שיעורי בית ואם אני זוכרת משהו מחשבון למתחילים או מנפלאות חומש ויקרא.
אז נכון, במקום סנדוויץ' אחד לבית ספר נפתחת בבית מסעדה ניידת שפירוריה מגיעים מהכיריים ועד לאחרון החדרים, אבל הילדים שלי – הדגש על שלי, ולא של מערכת החינוך – בבית.
זיכרונות הילדות שלי – המוקדמת והמאוחרת כאחד – מביאים אותי לשמוח כשהם משתחררים קצת מהאפרוריות של חדרי הכיתות ושל המערכת השבועית, ואוגרים כוחות לסבב הלימודים הבא. אם לשפוט לפי הנאמר באספות ההורים האחרונות ממש, כמה הברזות משפחתיות מבית הספר לאורך השנה לא הרסו להם את ההשכלה ובטח לא את החינוך. ההפך.
כמובן קיים הפער הבלתי נסבל שבין ימי החופשות של הילדים לאלה של הוריהם. מה שדורש למעשה מכולנו לוותר על ימי עבודה ופרנסה לטובת שמירה על שלומם של ילידנו. אלא שאת המאבק הזה ראוי היה לעשות בדיוק ההפך – לא לקצר את חופשות הילדים, אלא להאריך את אלה של ההורים. להפוך את מקומות העבודה שלנו לידידותיים למשפחה. מנהלות חברה בישראל כבר מתחילות להוביל לשינוי שמאפשר יציאה מוקדמת מהמשרד כמה פעמים בשבוע לטובת החיים שאותם אנחנו מבקשים לכלכל.
אם גברים גרושים יכולים על פי חוק לקבל פס פעמיים בשבוע לטובת הסדרי הראייה, למה שגברים נשואים לא יעשו כנ"ל? אם נשים מניקות יכולות לעשות את אותה העבודה בשעה אחת פחות, מדוע שהאחרים לא יביאו להספק זהה כשהם לחוצים לסיים בהקדם את חובותיהם וללכת הביתה? במקום לקבוע ישיבות אחר הצהריים ובערב, יואילו המעסיקים לסיים עניינים שכאלה עד לשעות סבירות שמאפשרות לבני הזוג להיפגש בבית עם הילדים, שמשחרר פנויים לצאת לבלות או סתם לשבת בבית על ספר טוב. שמאפשר חיים לאור היום.
בעידן הטכנולוגי, שבו רוב העובדים זמינים למעסיקיהם הרבה אחרי שעות העבודה, כשהמחשב הביתי מלא במטלות שמבוצעות לטובת התלוש של סוף החודש, מן הראוי לאפשר לאותם עובדים עצמם להרגיש בנוח כשהם צריכים לצאת מוקדם – ממש-ממש מוקדם – לטובת מסיבת חנוכה בגן, ערב מרק וקרוטונים או סתם רכיבה על אופניים מלווה בכפיים מאבאמא הגאים שממתינים בסוף השביל.
