לא חלף זמן רב מאז הוכרז על בחירות בישראל וכבר המערכת הפוליטית נמצאת בהתרוצצות קדחתנית. מפלגות קמות, אחרות מתפרקות, הסוקרים מחממים מנועים, היועצים האסטרטגים סוגרים עסקאות וזו רק תחילת הדרך הקצרה-ארוכה בואכה חודש אפריל המיועד. למרות הזמן הקצר שחלף מאז ההחלטה לפזר את הכנסת, ישנן תובנות אחדות המבצבצות ועולות מבעד למהומה הפוליטית העכשווית. אפשר לתמצת אותן בארבע נקודות עיקריות.
1. כרוניקה ידועה מראש – בזהירות המתבקשת צריך לומר כי הבחירות באפריל הוכרעו עוד לפני שהתקיימו. מושגים נשחקים ושחוקים בשיח הציבורי כמו "מהפך" אינם רלוונטיים עוד למציאות הפוליטית-חברתית בישראל מאחר והמאבק אינו בין שני גושים, שמאל וימין, אלא בתוך אחד מהם. גוש השמאל איננו רלוונטי עוד, מטעמים של מגמות ארוכות טווח שעוברות על החברה הישראלית. נוכחותו הולכת ומתכווצת לאזורי מובלעת קטנים, כפי שמראים על כך סקרי דעת הקהל הנעשים לאורך זמן, והוא ממוסגר כיום דרך ציר של שתיים וחצי מפלגות עיקריות, מר"צ, הרשימה הערבית המשותפת ובמידה חלקית דרך מפלגת 'המחנה הציוני' שגם היא מחפשת את דרכה.
שאר השחקנים המתרוצצים במגרש הפוליטי הישראלי, לפחות אלה שהודיעו על התמודדותם בבחירות הקרובות, ממוצבים רעיונית בספקטרום שבין המרכז לימין המפה הפוליטית. הדבר נכון לגבי מפלגותיהם של אורלי לוי-אבקסיס, משה כחלון ויאיר לפיד ואפילו לגבי מפלגתו החדשה של הרמטכ"ל לשעבר, בני גנץ, שבחירתו לחשוק שפתיים מעידה יותר מכל על תפיסת עולם עקרונית שרואה לנכון להתמקם במרחב הטשטוש שבין הקצוות הפוליטיים המובהקים. לגבי שאר השחקנים הפוליטיים (כמו 'ישראל ביתנו' והמפלגות החרדיות) דומה כי הדברים ברורים מאליהם.
2. מרכוז הימין – ההפתעות, אם תהיינה בבחירות הקרובות, הן כאלה שיהיו ביחס לחלוקת הכוח הפוליטי בתוך גוש הימין. כאן ניטש המאבק האמיתי בין גורמי הכוח השונים והוא יכריע בסופו של דבר את אופן הרכבת הממשלה הבאה. האם בהתבסס על השתתפות הכוחות המגזרים כמו החרדים וציבור העולים מברה"מ לשעבר, שדומה כי נמצאים כולם בסוג של נסיגה פוליטית, או על שותפות בין הליכוד לבין מפלגות המרכז החדשות-ישנות שתופסות נתח משמעותי בקדמת הבימה הפוליטית.
מנקודת מבט זו, דומה כי העתיד האלקטורלי אינו מונח בקצוות הפוליטיים אלא דווקא במרכז. לשם מתנקזת עיקר האנרגיה הפוליטית, ולא מהיום. מה שמסתמן כרגע כהישגים לא מבוטלים שעשויים לקטוף מפלגות כמו 'חוסן לישראל' של גנץ או 'גשר' של לוי-אבקסיס בצד ההערכות הנשמעות לגבי הישגיו הצפויים של 'הליכוד' הם כולם עדות לתהליך המתמשך בשנים האחרונות של סידור המפה הפוליטית מחדש.
זהו סידור המגדיר את מרכזה בצבעים ברורים של הגמוניה רעיונית ימנית-שמרנית, אך כזו שאיננה מתמסרת לקצוות של הימין. החלטתם של השרים בנט ושקד להינתק מ'הבית היהודי' היא עדות לכך שהליכוד תחת בנימין נתניהו היא מובילת המפה בעשורים האחרונים ויורשת דרכה של מפא"י. זהו ימין שמדינית חפץ לבלום פרדיגמת ההפרדה, אך בו-זמנית נמנע ממהלכים גדולים שמקפלים בתוכם הכרעה בדמות סיפוח או אזרוח (הערבים-פלסטינים), וחברתית-כלכלית מקדם תפיסת עולם נאו-ליברלית תוך נכונות לנסות ולהקטין את פגמיה החברתיים. עד כמה מדובר במודל מנצח אפשר להתרשם לא רק מהפניית העורף של בנט ושקד למצביעים החרד"לים, אלא גם מהשיח הפוליטי המאפיין את מפלגות המרכז.
3. מפלגות המרכז – כאמור, במרחב הזה יכולה לצוץ 'הפתעת הבחירות', הגם ששוב זו לא תהיה הפתעה רעיונית מטלטלת מציאות. לא מהפך מסדר גודל ראשי, אלא משני שעשוי לשנות דגשים במדיניות הממשלתית בנושאים שונים, אבל לא כזה שימוטט את יסודות הסדר הפוליטי-חברתי הקיים. ייתכן ש'הליכוד' יאבד מכוחו, ואולי נתניהו לא יחזיק בתפקידו כראש ממשלה זמן רב לאחר הבחירות, ואולי גם תתערער היכולת שלו לכונן את הממשלה הבאה. ברם, הסדר הימני-שמרני צפוי להיוותר על כנו. מי שבוחן את השיח הציבורי של מפלגות המרכז, הן אלה החדשות והן אלה הוותיקות יותר, יכול בנקל להבחין בדמיון הרב המתקיים בינן ובין סדר היום שמוביל 'הליכוד'. אף אחת מהמפלגות הללו איננה קוראת תיגר על הסדר הזה, לא במובן הכלכלי-חברתי וגם לא במובן המדיני, ואיננה מציעה מהפכה, אלא שיפורים בניגון החזון הקיים.
אלה המציעים חזון חדש, נמצאים מחוץ למשחק בקצותיה של המפה הפוליטית. כך, 'הימין החדש' של בנט/שקד מציע עמידה ביטחונית איתנה יותר, 'יש עתיד' מציעה קוקטיל של תיקונים חברתיים וניקיון כפיים פוליטי, 'גשר' חותרת לגוונים סוציאל-דמוקרטיים במדיניות הכלכלית הניאו-ליברלית, 'כולנו' ממוקדת בענייני יוקר המחיה ו'חוסן לישראל' מציעה בשתיקתה ובדמותו של העומד בראשה בני גנץ דימוי של מנהיגות ביטחונית זהירה, מחושבת ונקייה. באינטואיציה הפוליטית-חברתית שלהן כל אחת ממפלגות המרכז הללו (ולהערכתי תהיינה עוד נוספות) מזהה את נקודות החסך והחולשה הקיימות במנהיגות הקיימת של 'הליכוד' ונתניהו, אך במידה רבה התפריט שהן מציעות מאושש את זהות הגורם שמגדיר את המערכת הפוליטית ואת החומרים הרעיוניים שמהם היא עשויה.
4. השטחה – הרפרטואר של מפלגות המרכז נוטה כרגע לשטחיות ולחד-ממדיות. כאמור, כל אחת מהן מזהה לקונה וחסך הקיימים במערכת הקיימת, אבל אי אפשר להתעלם מן העובדה כי רבות מהמפלגות הללו אינן מסוגלות להציע לבוחר תפיסת עולם הוליסטית. הדוגמה הבולטת לכך היא המהלך הפוליטי של בנט ושקד, והפרדוקס שעלה ממנו. שני שרים שמילאו תפקידם בכירים בממשלתו של נתניהו, האחד כשר החינוך והשנייה כשרת המשפטים, והובילו תהליכים שעניינם בעיצוב המרחב הפנימי בישראל, אימצו במסגרת אירוע הכרזת המפלגה שיח שצמצם את משנתם הרעיונית בלעדית להיבטים של חמאס, צבא וביטחון לאומי. הדבר ניכר במידה רבה גם במשנתם הרעיונית של שאר מפלגות המרכז.
בנקודה הזו ממש מצוי אולי העניין שעושה את ההבדלים בין המפלגות הללו, שבחלקן הן מפלגות אופנה שתאריך התפוגה שלהן כתב מסומן מראש, לבין אחרות שצפויות לשרוד את מערכת הבחירות הקרובה באפריל ואולי לעשות את ההבדל מבחינת תוצאותיה בינה לבין קודמתה, ובמילים אחרות לייצר את הפתעת הבחירות.
ההבדל הוא בין המפלגות החד-ממדיות שמעמידות בפני הבוחר סדר יום שטוח הממוקד בעניין מוגדר, לבין המפלגות הרב-ממדיות, אלה שיוכלו להציע לבוחר סדר יום שהוא גם הוליסטי אך גם רלוונטי. כזה שיקפל בתוכו משנה מדינית המבוססת על תפיסת עולם ביטחונית-שמרנית העונה בעת הנוכחית על צורכי הביטחון הלאומי של ישראל, לצד משנה חברתית שיש בה גוונים ברורים של תפיסת עולם סוציאל-דמוקרטית הנחוצה כדי לטפל בחלק מהבעיות המעיקות על הציבור הרחב בשל המבנה המעוות של חלוקת הכוח הכלכלי במדינה.
מי מבין אלה שתהיה מסוגלת להציע סדר יום שכזה, תוכל לא רק להבטיח את מקומה מעבר לכנסת הבאה, אלא כנראה להפוך לגורם המשמעותי שבכוחו יהיה לאתגר מתוך הפרדיגמה הימנית הקיימת את מפלגת השלטון הנוכחית.
