ב"בליץ" חקיקתי לפני פיזור הכנסת, עבר אתמול (יום ב') בקול תרועה חוק הפללת לקוחות הזנות. מימין ומשמאל קיבלו את החקיקה ה"היסטורית" וה"מוסרית", שנרשמה על שמם של ח"כ שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי), עליזה לביא (יש עתיד) וזהבה גלאון ובמבט ראשון נראה שיש דברים בגו. אך לעניות דעתי, החוק לא באמת יעזור לאותן נשים שנמצאות במעגל הזנות. אם תהיה לו השפעה כלשהי, היא תהיה הפוכה בדיוק, ובזמן שכולנו נטפח אחד ואחת לשנייה על השכם, העולם ימשיך בשלו והתופעה לא תחדל אלא רק תהפוך לחמורה יותר.
ראשית, יש להתייחס לסוגיה מנקודת מבט פרקטית. עד כה, היו דרכים עקיפות בהן גורמי הרשויות בישראל, משוטרים ועד גורמי רווחה, היו יכולים להגן ולעזור בצורה כזו או אחרת. אך כעת סיוע שכזה ייקטע לחלוטין. חוק הפללת הלקוחות יבטיח שהזנות בישראל תרד באופן מוחלט לשוק השחור, הרחק מכל סוג של סיוע, פיקוח ורגולציה. אם מועלם ושות' צודקות, והרוב המוחלט של הנשים במקצוע הגיעו אליו מכפייה, האם הן באמת רוצות מצב בו אותן נשים ייכנסו עמוק יותר לאפילה ויתרחקו מעיני הציבור?
כמובן שכדי לסייע כנדרש – להוציא את אותן נשים אל האור – אין בהכרח צורך בלגליזציה כוללת, שתהיה בעייתית מסיבות שונות, ובמיוחד במדינה השואפת לפעול לפי ערכים יהודיים. אך אם נביט במדינות אחרות, נוכל לראות דרכי אמצע אפשריות. בהולנד ובבלגיה למשל, בהן הזנות אסורה על פי חוק, אך באותה העת הוגדרו אזורים עם גבולות נוקשים ביותר בהם היא מתאפשרת. כך ניתן להצהיר כי בעיני המדינה התופעה בעייתית, להרחיק אותה מרוב האזרחים, ובאותה העת לקבל כי התופעה קיימת, ולאפשר לה מקום קיום מוגדר ובטוח.
הצבת גבולות ברורים ובטוחים מסביב לתופעה חברתית בעייתית היא לא רק פתרון דמוקרטי יעיל ומוכח, אלא מעשה שנובע מנקודת מבט שמרנית ויהודית. לא סתם נקראת הזנות "המקצוע העתיק ביותר בעולם" – ללא קשר לאמת ההיסטורית שבמשפט, עומדת מאחוריו ההבנה כי לא ניתן לעקור לחלוטין מהחברה תופעה שמקורה במקום כל כך בסיסי בנפש האדם. בשנת 1920 הוטל איסור גורף על רכישת משקאות אלכוהוליים בכל ארה"ב, איסור שנבע גם הוא מרצון אמיתי לתיקון עוולה חברתית. אלא שטבע האדם לא השתנה על בסיס חקיקה, ובמקום שהתופעה תיעלם, היא הפכה לגרועה הרבה יותר, ויחד איתה באה גם פריחתו של הפשע המאורגן, שלקח על עצמו את ניהול השוק הקיים – ללא הפיקוח והשיטור שהיה קיים כאשר האלכוהול היה חוקי. החוק בוטל 13 שנים לאחר מכן, ובמבט לאחור היסטוריונים מסכימים כמעט פה אחד שהוא רק הסב נזק.
בנוסף, גם כן במישור האידיאולוגי, במושג הרווח "כלואות במעגל הזנות" יש בעיתיות. המונח מסיר לחלוטין את הרצון החופשי של האזרח מהמשוואה ומייחס לו תכונות ומחשבות ללא מבחן פרטני. אם חלק מרכזי ממאבק התנועה הפמיניסטית עסק בנושא שחרור האישה, והקביעה כי לנשים יש שיקול דעת ויכולות פיזיות ומנטליות בדיוק כמו לגברים, הרי שהגדרות שכאלו פוגעות בדיוק בהתקדמות הזו. כמה פטריארכליים ומתנשאים הם אותם אלו שמביטים בנשים שעוסקות במקצוע פסול לפי דעתם והשקפת עולמם, ואז קובעים בביטול שההחלטה להגיע אליו לא נבעה מרצון חופשי. כן, גם כאשר יש נשים שהמציאות או חוויות טראומטיות מילדותן הביאו אותן לעסוק במקצוע.
ואם כבר רצון חופשי, הרי שכלל לא דנו בשאלת מקומו של הרצון החופשי בדמוקרטיה ליברלית. למרות התנגדותי העקרונית ומוסרית לזנות, אני מקבל את העובדה כי יש אחרים שאינם חולקים את אותם ערכים. המחלוקות העקרוניות בין דתיים לחילונים, בין ימנים לשמאלנים ובין שמרנים לליברלים לא ייפסקו בקרוב. הדרך היחידה בה נוכל לחיות ביחד תחת קורת גג אחת תהיה אם יינתן לכל אזרח החופש המקסימלי (תחת הגבלות מציאותיות, כמובן) לחיות לפי ערכיו.
"הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות" היא אמירה שנשמעת פעמים רבות בהקשר החקיקתי, אך לפחות בישראל, היא לא נשמעת מספיק. הקלות היחסית בה חברי הכנסת מעבירים החלטות שלהן השפעה אדירה על חיי אלפי או עשרות אלפי אזרחים צריכה להדאיג את כולנו. במקום לפנות ישר למחוז החקיקה הפופוליסטית, טוב היה אם המחוקק הישראלי היה בוחן כל נושא, גם אם ובמיוחד כאשר הוא בוער בליבו, וחושב לא על הכותרות שיתקבלו בסוף הדרך והתחושה החמה שיקבל כשהחוק יעבור, אלא רק על האזרחים אותם הוא בא לשרת.
