לכל מערכת בחירות צבע וייחוד משלה. ונדמה שהצבע הפעם הוא צבע האחדות. כולם מחפשים להציג מצג של אחדות, בין מזרח ומערב, דתיים וחילוניים. גשר, יש עתיד, חוסן לישראל, הימין החדש, ביח"ד של יום טוב סמיה, אחי ישראלי של עדינה בר שלום כמו גם הליכוד (מפלגת חירות ליברלים, כן?), הבית היהודי ומרצ הרשימה המשותפת וגם יהדות התורה – בכל המפלגות מתאחדים ומאחדים, יוצרים חיבורים ושותפויות.
זה נשמע נפלא לאוזן הישראלית שכבר שבעה מפלגנות ומסכסוכים, ומשוועת למנת יחד. כמה רוע אפשר לבלוע, שאלו דויד גרוסמן והדג נחש, וטוב שבת אחים גם יחד. והנה על לבנו מתחרות מפלגות אחודות ומאחדות, המציבות בראשן אישים עתירי זכויות, שכולם, אפעס, אומרים את אותו הדבר. וכאן יש בעיה.
שיטת הממשל בארצות הברית מבוססת על אתוס דמוקרטי לפיו המנצח לוקח הכול. המשילות השלטונית המובטחת היא ערך בסיסי הכפוף למערכת איזונים ובלמים פשוטה ונוקשה, הפרדת רשויות מוחלטת. ביום השבעת הנשיא הנבחר, עוזבים עשרות אלפי אמריקנים את מקומות העבודה שלהם בשירות הציבורי, ובמקומם נכנסים אנשי הממשל החדש. הזרוע המבצעת יונקת את כוחה ישירות מן האזרח, והיא אוחזת בכוח ניכר. לכן מחלוקת אמריקנית מייצרת תרבות "דיבייט", שבה מציגים טיעונים על מנת לנצח בוויכוח, ואם אפשר בנוקאאוט, אדרבא. סוף מחלוקת בניצחון, אין תיקו. גם לא בספורט.
בתרבות שלנו, תרבות של אלפי שנים, להזכירנו, קרה, קורה ואינשאללה גם יקרה בדיוק ההיפך. אנחנו לא מפחדים מתיקו. מארמית – סוגיה שתעמוד, או על פי המדרש – תשבי יתרץ קושיות ובעיות, היינו בוא נחכה לאליהו הנביא, ועד אז – תיקו.
הניצחון בתרבות שלנו הוא עצם קיומה של המחלוקת. עצם הוויכוח, ההכרה בצרכים השונים, בעמדות הנוגדות, בלהט האידאולוגי, בנכונות להתפשר היכן שאפשר, לחפש את הפתרון המורכב, היצירתי, את הנחת דעת הצדדים, לא תמיד בעמק השווה, אלא לפעמים במישורים אחרים לחלוטין. למדנו, התפתחנו וצמחנו דרך הוויכוח.
כדי שמחלוקת תתקיים, יש להציף את הצרכים והאינטרסים מעל פני השטח. יש לחתור לאידאולוגיה, לאמונה, ללהט. בניית מפלגות מאחדות, אם לצורך אלקטורלי ואם לצורך פרסונלי, עלולה לאיין את המחלוקת לה אנו כמהים, מחלוקת לשם שמיים, ולייצר מחלוקות שאינן אלא ריבים.
המשילות בישראל, להבדיל מהמודל האמריקני, אינה מושגת מניצחון. היא מושגת ממנהיגות, מהכוח לגייס ולרתום, לפשר ולגשר, לתת לכל הצדדים משמעות. אנחנו רוצים שסעים אידאולוגיים, על מנת לקיים דיאלוג פעיל, חי ותוסס, שמצד אחד מחדד פערים ומצד שני הוא מייצר פתרונות של פשרה, של הידברות ושל חיים משותפים, שהרי אמרו זאת לפני, כבר במסכת יבמות:
"אף על פי שנחלקו בית שמאי ובית הלל…לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי, ללמדך, שחיבה וריעות נוהגים זה בזה, לקיים מה שנאמר: האמת והשלום אהבו".
אפשר ורצוי לקיים אחדות, אך היא מגיעה רק ממקום שבו קיימת מחלוקת אידאולוגית אמיתית מחד, ונכונות להדברות מאידך. שומה עלינו לזכור תמיד שאנו צאצאי הפרושים, הזרם שאליו היו שייכים בית הלל ובית שמאי, ולא צאצאי הצדוקים או האיסיים או שאר כתות שחיו בשלהי ימי בית שני, עמדו בכבוד על שלהם, ונכחדו.
ומשכך, אל לנו לטשטש פערים אידאולוגיים מהותיים, אלא להפך – לחדד את ההבדלים, מתוך אמונה שיש בנו הרבה מן המשותף, משותף שמתחזק ונבנה מתוך המחלוקות. הליכה למערכת בחירות שאינה על בסיס אידאולוגי אמיתי, שאינה דורשת מהבוחר לבחור בין צרכים ובין עמדות אלא רק בין אנשים, היא מערכת בחירות שבסופה, שוב, לא נדע מה בחרנו, אלא בעיקר במי בחרנו. וזה, לא מספיק.
