ערב שבת בין השמשות התקבלה הידיעה: עמוס עוז מת. והידיעה הזו גלגלה אצלי בימים שאחר-כך רצף של מחשבות:
1.
לא הכרתי אותו באופן אישי. פה ושם יצא לי לראיין אותו בשיחות טלפוניות קצרות, ולא יותר מזה. אבל כמו כל ישראלי שדמותה של החברה הישראלית מעסיקה אותו, עמוס עוז הוא חלק בלתי נפרד מנוף חיי. כמו נעמי שמר, כמו חנן פורת, כמו חיים גורי, כמו הרב עובדיה, כמו יוסי בנאי, כמו שולמית אלוני. אנשים שהם חלק בלתי נפרד מהפסקול של הארץ הזו. ולא משנה מה תהיינה דעותינו כלפיהם, כשהם מסתלקים מן העולם משהו מהנוף האנושי הביתי שלנו, הנוף שעליו גדלנו, נעקר. חתיכה מתוך הפאזל הישראלי נעלמה לבלי שוב. אבל למרבה המזל, לא לגמרי נעלמה, כי החותם שטבעה כאן – מעשיה, רעיונותיה, ובמקרה של יוצרים גם יצירותיה – ממשיך להישאר איתנו.
2.
'מכשף של השפה' קראו לו, ואכן כזה הוא היה. בימים שאחרי מותו הושמעו ברדיו פה ושם קטעים מנאומים או הרצאות שלו, ופעם אחת אפילו זכיתי לשמוע אותו מקריא קטע מתוך ספרו 'אותו הים'. אי-אפשר שלא לקנא: בשטף הדיבור שמצליח בכל זאת לשמור על הדיוק המילולי; כל אחד מאיתנו שהזדמן לו פעם להרצות שלא מתוך דף מוכן, יודע עד כמה קשה לשמור על ניסוח מדויק, שיתאר בדיוק את מה שהתכוונת לומר, לא בערך – וגם ללא מילה מיותרת, או מילה חסרה. עמוס עוז היה בין יחידי הסגולה שהצליחו בכך. ואי אפשר היה שלא לקנא גם בהגייה המדויקת של המלים מפיו, בדיקציה שנשמעת בדיעבד גם חמורה מדי, ובכל זאת מעוררת קנאה בדיוקה. הוא היה ללא ספק גדול הפרופרמרים של השפה העברית בדורנו (סליחה על המילה הלועזית; לא מצאתי מילה עברית שתהיה מקבילה בדיוק, ובגילי כבר למדתי להעדיף דיוק על קדושת העברית). גדול המתנסחים – בכתב, ולא פחות מכך גם בעל-פה. לזאת ייקרא כישוף.
3.
לא תכאיב. בתו פניה אמרה בהלוויה שזה היה תמצית המסר הפוליטי והאנושי שלו: לא להכאיב לזולת, ואם יש הכרח להכאיב (למשל, במלחמת מגן) לעשות זאת באופן המינימליסטי ביותר הנדרש. האיש שידע בילדותו כל-כך הרבה כאב – כבן יחיד שהוריו לא הבינו זה את זו; כבן יחיד שאימו התאבדה בהיותו בן 12 – הבין שהדבר הבסיסי ביותר הנדרש מבני אדם, והדבר הגדול ביותר שהם יכולים לתת זה לזה, הוא להשתדל מאוד שלא להכאיב. כמה אמת וכמה עצב מקופלים באמירה הזו.
4.
הוא היה איש שמאל מובהק. מהראשונים שיצאו, תיכף אחרי מלחמת ששת הימים, נגד האפשרות שישראל תשלוט במיליוני פלסטינים שהיא לא מעוניינת לתת להם אזרחות. והוא היה גם ציוני מובהק, שהגן במלוא כשרונו הרטורי על הקביעה שהציונות היא אחת מתנועות המופת של המאה העשרים ולא, חלילה, תנועה גזענית או תנועת אפרטהייד. לשתי העמדות האלה היה מקור משותף: לא תכאיב. לא תכאיב לפלסטינים, אבל באותה מידה גם לא תכאיב ליהודים. הם – כלומר אנחנו, הורינו וסבינו – שסבלנו כל כך הרבה כאב, זכאים להגיע סוף סוף אל המנוחה והנחלה, אפילו אם יש בכך מחיר מסוים של כאב לזולתנו. אבל אסור לנו לגרום לזולתנו כאב שאיננו הכרחי לעצם קיומה של המדינה.
5.
היו בביוגרפיה שלו ביטויי שנאה קשים כלפי יריביו במחנה הדתי-לאומי. במיוחד באותו נאום מ-1989 שבו כינה את אנשי הימין הדתי 'כת משיחית, אטומה ואכזרית…שהגיחה מתוך פינה אפילה של היהדות". הביטויים האלה היו פסולים ומיותרים. אבל באותה מידה כדאי לזכור שכבר שנים לא מעטות שעוז כנראה עשה תשובה, ובלי להכריז על כך במפורש, דווקא חיפש דיאלוג עם אנשי הימין. פתאום הבין ששום פרחים לא יפרחו במקום של השנאה, ואת הדיאלוג הקשה והסבוך שהוא תובע לקיים עם הפלסטינים, הוא צריך לקיים גם עם בני עמו. גם להם יש טיעונים ונראטיב שחייבים להקשיב לו ברצינות, אם רוצים לקדם את השלום.
6.
הציונות הדתית זוכרת את עמוס עוז גם בגלל התרסתו המהדהדת, במפגש בעפרה, בחורף 1982: 'איפה הסופרים שלכם? איפה היוצרים שלכם?' בדיעבד נראה שהקריאה הזו השפיעה על דור שלם של יוצרים ואמנים דתיים לא פחות משהשפיעה קריאתו של אורי אורבך ז"ל ('הטובים לתקשורת') על דור שלם של עיתונאים דתיים. אבל יש משהו חשוב שראוי לזכור בהקשר זה: מעמדו הציבורי של עמוס עוז נבע מאיכויותיו כיוצר. יכולת ההתבוננות שלו בנפש האדם, שאותה ביטא ביצירתו, היא שגרמה לאנשים לחשוב שראוי להקשיב גם לעמדותיו בנושאים ציבוריים. עסקני הציונות הדתית, המבקשים 'עמוס עוזים משלנו', וגם היוצרים עצמם, צריכים לזכור זאת: בלי החופש להתבונן נכוחה בנפש האדם ובמציאות חיינו, תוך נכונות לערער על מוסכמות רווחות, לא יהיה מעמד ספרותי, וממילא גם לא מעמד ציבורי. אמן לא יוכל לזכות במעמד אמנותי, וממילא גם לא ציבורי, אם יעשה את אמנותו קרדום להטמעת השקפת עולם. רק המבט היצירתי החופשי יוכל לשכנע שגם העמדה הפוליטית-ציבורית ראויה לקשב.
