בואו נניח שהפרידה של אבי גבאי וציפי לבני הייתה מתנהלת כדת וכדין, לפי הפרוטוקול וכללי הנימוס הפוליטיים. גבאי היה קורא ללבני לפגישה בחדר סגור, ומודיע לה שהשותפות הסתיימה ושהוא לא רוצה אותה יותר במחנה הציוני. מה היה קורה חמש דקות לאחר מכן? לבני הייתה יוצאת החוצה, ומול תקשורת בהרכב מלא, שרוחשת לה אמון ואהדה גם בימים אלה, הייתה מכריזה כי החליטה לעזוב מיוזמתה את המחנה הציוני אחרי שהבינה כי גבאי אינו איש ראוי לעמוד בראש מפלגה, ובוודאי שלא להיות מועמד רציני לראשות הממשלה.
במקרה סביר כזה גבאי היה נראה כמו אידיוט. אחרי כל המכות שניחתות עליו מאז שנבחר לתפקיד, הרשימות החדשות שצצות ומאיימות עליו והסקרים שמדרדרים אותו לעבר אחוז החסימה שהולך וצומח – גבאי היה צריך עוד להתמודד עם לבני שקמה ונטשה אותו. אולי כך היה נעלם לגמרי מהמפה. גבאי החליט ללכת מכות ליד המכולת השכונתית, כפי שהיה נהוג בשיכוני תלפיות שם גדל. אם ניצחת – כולם יפחדו ממך. אם הפסדת – אולי יעריכו אותך. העיקר שכולם ראו, כולם יודעים וכולם מדברים על האירוע, ואף אחד לא יספר סיפורי סבתא.
גבאי לא יכול היה לסבול יותר את לבני. היא עלתה לו על העצבים. הוא חש שהיא סחטה ממנו את תפקיד יו"ר האופוזיציה, גם כן בשידור חי, ומאז היא רוכבת על הסטטוס החדש שלה, מדלגת מעליו ומשאירה אותו מאחור בכוונת מכוון. לבני עשתה כותרות, נשאה נאומים ושטחה את רעיונות השלום שאותם לא הצליחה לקדם עד היום, אף שהייתה בראש החץ מול הפלסטינים שנים רבות. גבאי הרגיש שהיא מפרקת לו את הלגיטימציה ופונה ביוזמתה למחוזות אחרים. באמצע נובמבר שמעתי אותו אומר דברים קשים על התנהלותה של לבני, אבל לא תיארתי לעצמי שהוא ייפרד ממנה, ועוד בצורה כזו.
ההחלטה התבשלה אצל גבאי זמן רב, אבל העיתוי הגיע מסיבה אחת. ביום שלישי בבוקר הוא שמע בתוכניות האקטואליה פרשנים פוליטיים שמדברים על פריימריז חדשים במחנה הציוני, שבהם גם לבני צריכה להתמודד. הוא זיהה את טביעת האצבעות של לבני ורתח. גבאי חשב שהתחרות הזו תימשך עד יום הבחירות, ואם לא יהיו פריימריז מחודשים על ההנהגה לבני עוד תתבע ממנו רוטציה. הסקרים שעשה לימדו אותו, כך לפחות טען, כי פירוק המחנה הציוני לא יגרום לשום אסון אלקטורלי. להפך, יש אנשים שלא תומכים בו בגלל לבני. הפור נפל.
לבני יכולה לטעון כי המהלך של גבאי היה ברוטלי ולא ראוי. יכול להיות. בימים האחרונים לבני זוכה ליחס אוהד במיוחד בתקשורת החשובה וברשתות החברתיות. כולם, כמעט כולם, מתעלמים ממהלכים פוליטיים אכזריים של לבני בעבר, וקשה להבין מדוע עושים הנחות להצהרות הפומביות של לבני. כאשר יו"ר התנועה מופיעה במרכז הבינתחומי בהרצליה ומבקשת להניח את האגו בצד, מה זה? האם זו לא קריאה בלייב להדיח את גבאי שנבחר כדין לראשות המפלגה?
בימים האחרונים הושמעו נגד גבאי גם טענות על שוביניזם, כאילו ניצל את היתרון הגברי שלו על האישה הכנועה שישבה מולו והשפיל אותה. לבני בעצמה לא הסתייגה מהדברים ואולי עודדה אותם. לבני היא אישה חזקה ודומיננטית שהגיעה למעמד ולהישגים אישיים בזכות עצמה. מי שמניח אותה על ספסל הנשים הנחותות עושה עוול לנשים חלשות ומודרות באמת. זוהי פגיעה באמינות המאבק הפמיניסטי באשר הוא, שלבני לא מייצגת אותו, לא מסמלת אותו ולא שותפה בו, ודאי שלא במקרה הזה.
בלי פוזות ומתווכים
בכל מקרה, לאירוע פוליטי דרמטי בשידור חי יש אפקט אדיר. אין מה לעשות. הסיפור תמיד מפתיע, מרתיע, מטלטל ונושא תוצאות, לפעמים מיידיות. עד היום זוכרים רבים את הנאום של שמעון פרס נגד יצחק רבין בוועידת מפלגת העבודה ביולי 1990, כאשר השניים התמודדו על ראשות המפלגה. פרס הגיע חסר סיכוי לוועידת המפלגה אחרי התרגיל המסריח המפורסם, אבל תקף את רבין בנאום קורע לב ("מה אתה רוצה ממני? אני כתבתי נגדך ספר?") ומנע בכך פריימריז מיידיים במפלגה. קשה לשכוח גם את העימות בין ראש הממשלה יצחק שמיר לאריאל שרון במרכז הליכוד בפברואר 1990 ("מי בעד חיסול הטרור שירים את ידו"), ואת הנאום הסרקסטי הידוע של שרון נגד נתניהו במרכז הליכוד ("אני לא יודע אם לעזור לידך הימנית או לידך השמאלית").
אני זוכר היטב את האולטימטום שהגיש דוד לוי לנתניהו בשידור חי אחרי בחירות 1996. נתניהו, כדרכו, ביקש להדיר מהממשלה שהקים את בכירי הליכוד ובהם שרון, דן מרידור, משה קצב ובני בגין, ולמנות שרים מבחוץ. ברגע האמת הפעיל דוד לוי, שהיה אז ב'גשר', איום בוטה נגד נתניהו במהלך ישיבת הסיעה המשותפת בכנסת, ומול המצלמות הודיע כי לא ייכנס לממשלה עד שיראה בה את שרון, ובתפקיד בכיר ביותר. השיימינג היה מושלם. פניו של נתניהו נראו כמו קלסתרה של לבני ביום שלישי האחרון. אחרי ימים ספורים גיבש נתניהו תיק רחב־ממדים לשרון.
במילים אחרות, אנחנו צריכים לשמוח על אירועים כאלה שבהם המציאות האמיתית נחשפת בגובה העיניים, בלי פוזות ובלי מחיצות, ולא במסדרונות או בלשכות הסגורות. זוהי שקיפות במיטבה, שמעוררת עניין ואולי אפשרות לשיפוט בלתי אמצעי של הנפשות הפועלות, בלי מתווכים ופרשנים.
פירוק מרצון
המהלך הפנטסטי בתוך המחנה הציוני ביום שלישי השכיח קצת את האירוע הלא פחות מדהים של נפתלי בנט ואיילת שקד ממוצאי שבת. אם גבאי פירק את המחנה הציוני בלית ברירה, בנט ושקד פרשו מהבית היהודי והקימו את הימין החדש מרצון. גבאי פעל מתוך כעס ותסכול, והרס חיבור נכון שהוכיח את עצמו. בנט, ואולי גם שקד, עבדו מתוך יישוב הדעת וחירבו מבנה פוליטי שיכול היה לנוע סביב עשרה מנדטים, אבל לא היה לו סיכוי להפוך את הבית היהודי למפלגת שלטון.
ובכל זאת, מדובר ברעידת אדמה בלי רעשי משנה. שני המנהיגים עוזבים את הבית (היהודי) שהקימו ומשאירים מאחור מפלגה חבולה ושקועה בחובות וזרם דתי־לאומי גדול שעלול להישאר בלי ייצוג פוליטי, אבל התגובות למהלך מבינות ומפויסות. נדמה לפתע שהיה כאן תיאום מוקדם או הסכמה כללית מרצון ללכת על צעד שכולו הימור היסטורי מחושב – או לא – על עתידה הפוליטי של הציונות הדתית.
וכך, מרבית האנשים שנשארו מאחור מפרגנים, מאחלים הצלחה, מברכים את בנט ושקד. אם יש תגובות קשות הן באות מדרגי ביניים או מדמויות שוליות ולא מוכרות לציבור, למעט השר אורי אריאל מהאיחוד הלאומי שמגיע לסוף דרכו הפוליטית, לפחות על פי הסקר שמתפרסם בעמודים אלה. באמת סיפור משונה וראוי למחקר מעמיק.
