פסק הדין של השופט רחמים כהן בתביעת הנזיקין של ענת קם נגד עיתון הארץ מרתק, אבל מטריד. כמתאבן, פינק שופט המחוזי בתל־אביב את התובעת בהוצאות משפט בגובה 75 אלף שקלים. המנה העיקרית, בדמות הפיצוי עצמו, תגיע בזמן הקרוב.
למה מרתק? קראו בהמשך. מדוע מטריד? כי ההכרעה מסתמנת כצעד קטן נוסף בתהליך הפיכתו של מוסד התחקיר העיתונאי למסורבל, יקר וקשה לביצוע. מי שנפגע כאן הוא האינטרס הציבורי. צמצום התחקירים העיתונאיים עלול לעודד אפקט חממה הפוך: התקררות גלובלית, התקדרות עבים כהים וצמצום אור השמש המחטא. וכידוע, מציעי שוחד, חובבי שלמונים ומפרי אמונים פורחים בסביבה עם צל.
נזכיר נשכחות. ענת קם שירתה בלשכת אלוף פיקוד מרכז בין אוגוסט 2005 ליולי 2007. במסגרת תפקידה נחשפה למסמכים מסווגים רבים, שחלקם עסקו בפעילות ביטחונית רגישה: מעצרים, פשיטות וסיכולים ממוקדים של מחבלים. קם, צעירה ירושלמית בעלת נפש אנינה, לא אהבה את מה שראתה, ובסמוך למועד שחרורה העתיקה אלפי קבצים סודיים לשני דיסקים וגיבתה את התוכן במחשב הנייד שלה. היא המתינה שנה כדי לטשטש עקבות, ואז פנתה לכתב 'הארץ' אורי בלאו והעבירה לו את החומר. מאוחר יותר יטען בלאו שקם "רצתה שזה יגיע להאג".
בנובמבר 2008 החל בלאו לפרסם סדרת כתבות תחקיר המבקרות את פעילות צה"ל באיו"ש. ארבע מהן נגעו למבצע "שני מגדלים", שנועד לסכל את פעילותם של שני רבי מחבלים. לטענת בלאו, המסמכים הראו שמפקדים בכירים בצבא הורו ליחידת מגלן לירות בטרוריסטים ולא להסתפק במעצר. כתבה אחת עסקה בבקשה של צה"ל מהשב"כ לקבל מידע על פעילי שמאל אנרכיסטים, ואחרת בפרשת גלעד שליט.
בלאו נחקר בשב"כ באוגוסט 2009, וחתם על הסכם להחזרת חלק מהמסמכים בתמורה להבטחה שהם לא ישמשו כראיות בתביעה נגדו. בדצמבר אותה שנה נחקרה קם. היא מיהרה להודות וחתמה על תצהיר שבו היא מוותרת על החיסיון המוקנה לה כמקור עיתונאי, ומבקשת מבלאו להשיב את יתר המסמכים. בהמשך הורשעה במסגרת עסקת טיעון. סעיפי האישום נגדה היו קשים ונדירים, וכללו "ריגול חמור ומסירת ידיעה סודית". בהתאם, היא ספגה שלוש וחצי שנות מאסר.
משפטה העלה לשיח הציבורי את שאלת גבולות השיח הדמוקרטי. היכן הופכת ביקורת פוליטית לגיטימית לחתרנות מדינית? מהו קו הגבול שבין הצפת עמדות אופוזיציוניות חריפות ובין ריגול ובגידה? השאלה הזו עולה מפעם לפעם בהקשרים שונים, כמו למשל נאומיו של מנכ"ל בצלם חגי אלעד במועצת הביטחון של האו"ם, או שיתופי הפעולה בין שוברים שתיקה לארגוני חרם אנטי־ישראליים. לצורך הדיון הנוכחי נניח אותה בצד.
לאחר שחרורה הגישה קם תביעת נזיקין נגד אורי בלאו ועיתון הארץ בגין חשיפתה כמקור עיתונאי, ופסק הדין המדובר ניתן בתיק זה. את ההבחנה בין המשפט הראשון לשני עשה השופט עצמו: "עשוי להיווצר מצב שבו ביד אחת החברה מלקה מקור בהליך פלילי, וביד שנייה פוסקת לזכותו פיצוי". האינטרסים הם שונים, נימק השופט. העונש הוא על הפגיעה בביטחון הלאומי, והפיצוי נועד לשמירה על האינטרס הציבורי, אשר הדלפות לעיתונאים משרתות אותו.
רשלנות מתגלגלת
מקריאת פסק הדין עולה שהתנהלותה של קם הייתה חובבנית למדי. היא אמנם עבדה בעצמה כעיתונאית, אבל התנהלה עם המסמכים הרגישים כמו נערה באינסטוש. היא ידעה שהכתבות יכללו צילומים מהמסמכים, צילומים העלולים לחשוף ולסכן אותה, אך גם לאחר פרסום הכתבות הראשונות לא ביקשה מבלאו להימנע מכך.
כשהשב"כ זימן אותה לחקירה, היא הגישה את ראשה לשחיטה. לחקירה עצמה היא הגיעה עם המחשב האישי שלה שנשא את כל החומרים. בניגוד לנערי דומא, אף אחד לא היה צריך להפיק עבורה כלא מדומיין עם שוטרים בדמות אסירים, ועינויים מנטליים 24/7 כדי לחלץ הודאה. היא זימרה תוך דקות ספורות מבלי שהוצגו בפניה ממצאי חקירה, ומבלי שביקשה אפילו להיוועץ עם עורך דין. זו הייתה אחת מטענותיו המרומזות של בלאו: לפני שהמקור דורש מהעיתונאי לשמור עליו, המקור צריך לעשות את המינימום כדי לשמור על עצמו.
עוד טען בלאו שהוא לא היה יכול לצפות את היקף המשאבים שהשקיעו צה"ל, המשטרה והשב"כ בחשיפת הפרשה. צוות שלם, כך מתברר, עמל על הנושא במשך חודשים. גם עיתונאי זהיר במיוחד לא יכול להתמודד עם הכלים והיכולות של הבחורים מהשב"כ.
קם מצידה טוענת לרשלנות מתגלגלת מצד כתב הארץ, שהיה להוט מדי לפרסם ולא חסך שגיאות בדרך. בלאו פרסם את הכתבות כסדרה, כשבכולן מופיעים צילומי מסמכים מסווגים שנשאו את הכותרת "אלוף פיקוד מרכז". באחת מהן אף הופיעה הכותרת המתריסה "מסמך אותנטי סודי של הצבא". התאריכים הנקובים על המסמכים היו סמוכים, וכך לא היה קשה לגבש רשימה סגורה של חיילים שהייתה להם נגישות לחומר. נוסף על כך, בסמוך לפרסום הראשון התקשר קצין בכיר מדובר צה"ל למערכת הארץ ודרש לקבל את המסמכים. בלאו היה יכול להבין שהוא תחת מעקב ולעצור את הפרסומים, או למצער להזהיר את קם שרשויות הביטחון נמצאות בעסק, אולם לא עשה דבר.
הטענה העיקרית של קם נגד בלאו קשורה להסכם האישי שהוא חתם מול השב"כ להשבת המסמכים. בלאו החזיר רק 49 מסמכים, שמהם היה ניתן לעלות בקלות על קם, ובחוזה שחתם מול השב"כ לא דרש הגנה מוחלטת למקור שלו, אלא רק שהמסמכים הספציפיים הללו לא ישמשו כאמור כראיה נגדו בתיק.
שני צדדים לחיסיון
החיסיון העיתונאי לא קיים בחוק אלא בפסיקה. אבן הדרך הראשונה ניתנה בפסק דין מ־1986 המכונה "הלכת ציטרין". בין השאר נקבע בו שאי אפשר לקיים דמוקרטיה בלי תקשורת אפקטיבית, כזו המסוגלת לאסוף מידע ולפרסמו. איסוף מידע דורש הגנה על מקורות המידע, שבלעדיהם העיתונאי הוא עיוור המגשש בחשכה. אם רשויות השלטון יוכלו לחייב עיתונאי לחשוף מקורות, אף אדם לא יסכים לשמש כמקור.
"העיתונות משמשת כזרועו הארוכה של הציבור בגילוי מעשי עוולה ציבוריים, מנהליים או פרטיים, חקר האמת ושקיפות שלטונית", הבהיר מי שהיה אז נשיא בית המשפט העליון, השופט מאיר שמגר. "כלי התקשורת הם גורמים המסייעים בעיצוב דעתו של האזרח ומאפשרים לו שקילה ובחירה חופשיות, תוך ידיעה של המתהווה ותוך יכולת להעריך טיבו וטבעו של כל אירוע. פרשנות מצומצמת של החיסיון העיתונאי עלולה להיות בעלת השלכות חמורות ביותר, בשל הרתעת מקורות המידע בהעברת אינפורמציה לעיתונאים. השמירה על חשאיות מקורות המידע היא נשמת אפה של עיתונות חופשית".
אז הבנו שככלל רשויות השלטון אינן יכולות לחייב עיתונאי לחשוף את המקור שלו. אך מה בדבר ראיות או ממצאים שאינם כוללים את שם המקור, אולם חוקר מיומן יוכל להגיע באמצעותם לזיהוי המקור? השאלה הזו נידונה בפסק דין אחר, העונה לשם "בעניין מקור ראשון". צלמת העיתון מרים צחי תיעדה נערי גבעות מתפרעים בשומרון, והעיתון פרסם חלק מהתמונות בטשטוש מלא. המשטרה דרשה מצחי להעביר אליה את התצלומים המקוריים, אך היא סירבה בטענה שנערי הגבעות הם בבחינת "מקור עיתונאי". הם נתנו בה אמון והרשו לה לצלם אותם, אך לו היו יודעים שהתצלומים יגיעו למשטרה היו מגרשים אותה. חשיפת המקור תפגע ביכולתה להמשיך לתעד אירועים חדשותיים חשובים.
"היעדר הגנה ראויה מעמיד את מקורות המידע בסכנת התייבשות", קבע אז בית המשפט. "מקום שמידע אשר נוצר במסגרת מערכת היחסים בין המקור לעיתונאי אינו מוגן, מסירתו למשטרה במסגרת חקירה עלולה במקרים מסוימים להביא לגילוי המקור". הלכת מקור ראשון הרחיבה אפוא את ההגנה גם על מוצגים שעשויים לחשוף מקור. מצד שני, בית המשפט קבע כי מדובר בחיסיון יחסי, ובמקרים קיצוניים עשוי השופט לבטל אותו בשל אינטרס ציבורי גדול יותר.
לכל עץ יש פלי. החיסיון שמקבל העיתונאי מתורגם בתורו לחובה שלו כלפי המקור. פסק הדין המפורסם ביותר בעניין זה ניתן בתביעה שהגישה בכירת הפרקליטות ליאורה גלאט־ברקוביץ, נגד ברוך קרא ועיתון הארץ. "בין עיתונאי לבין מקור שלא מעוניין בחשיפת זהותו, נכרת למעשה סוג של חוזה", קבע אז השופט אבי זמיר, "חשף העיתונאי את זהות המקור, עלול הוא להיחשב כמפר חוזה". בשלב מסוים נכנס העיקרון האמור גם לתקנון האתיקה המקצועית של העיתונות: "אי חשיפת פרטיו של מקור איננה רק זכות; היא גם חובה. בראש ובראשונה מדובר בחובה מתחום כללי האתיקה העיתונאית המקצועית".
רע הכרחי
בחזרה לפרשת קם: הגשת תביעה בגין רשלנות היא פרוצדורה הדורשת עמידה בכמה תנאים. השופט רחמים צלל לדיון תיאורטי מעניין, שעל רובו נדלג כדי לא להלאות. נסתפק בנקודה מעניינת אחת, ההצדקה של רחמים להרחבת ההגנה על מקורות התובעים עיתונאים: "מקור שנחשף ונענש, מחליש את התמריץ למקורות פוטנציאליים למסור מידע שגילויו חשוב לציבור".
בשורה התחתונה, השופט רחמים כהן מעמיס דרישות גבוהות על העיתונאי החוקר, המזכירות את אלו המוטלות על רופא מנתח. מבחינתו, על בלאו היה לשבת עם קם לשיחה שבה היה מפרט בפניה את כל הסיכונים שהוא חשוף אליהם, כגון גבולות החיסיון (כמו בתיקים ביטחוניים שבהם בית המשפט עשוי להורות על הסרת החיסיון), ולהעריך את התוצאות האפשריות של החומרים שהוא מפרסם.
עוד נדרש העיתונאי להבחין בין מקור למקור. לדוגמה, יש הבדל בין פוליטיקאי חזק ומקושר שחשיפה של התבטאות שלו לא תגרום לו נזק משמעותי, ובין בחורה צעירה ש"לא מכירה את כללי המשחק, או שזו לה פעם ראשונה שהיא משוחחת עם עיתונאי". מקור חלש דורש מאמץ גדול יותר מצד העיתונאי. קם עצמה, אגב, עבדה כעיתונאית במדור הברנז'ה של אתר וואלה לפני ואחרי שירותה הצבאי. מבחינת השופט, הניסיון הזה איננו רלוונטי להיכרות עם סיכוני התחקיר.
"החובה הראשונה של עיתונאי היא לא לחשוף את המקור ולהגן על שלומו", סיכם השופט, "גורם שמדליף חומר מסווג מתוך מערכת הביטחון לוקח על עצמו סיכון אישי עצום. העיתונאי חייב לטשטש לחלוטין את זהות המקור ולמחוק כל רמז שעלול להוביל אליו. לא רק למנוע זיהוי אפשרי, אלא גם לגונן עליו מאפשרות שתיפתח נגדו חקירה על ידי גורמים מקצועיים בעלי סמכויות חקירה רחבות ומשוכללות. יש אינספור דרכים להלבין מידע ולטשטש מקורות, גם אם התוצר יהיה פחות סנסציוני. פרסום מסמכים מסווגים עלול להוביל לחיסול ממוקד של המקור".
נכון, חשוב לקחת את האירוע הספציפי של בלאו־הארץ בפרופורציות. הדלפה של חומרים מסווגים תחת הכותרת "סודי ביותר" – שחשיפתם היא בעלת פוטנציאל ממשי לפגיעה בביטחון המדינה או במעמדה הבינלאומי – אינה לחם חוקה של העיתונות, ובטח לא עניין יומיומי. יחד עם זאת, כמו שאומר המשפט האמריקני, פסק הדין הזה הוא דוגמה למקרה רע הגורר חוק רע.
כל עיתונאי חוקר יודע שמקורות סמויים הם הרע ההכרחי. העבודה השוטפת כוללת אינספור משאים ומתנים מול מקורות פוטנציאליים, בניסיון לשכנעם להיחשף ולעמוד מאחורי הדברים. אולם אנחנו לא חיים בעולם מושלם, ולא פעם הדבר אינו מסתייע. עובד ציבור אינו אמור לאבד את מטה לחמו כדי לחשוף שחיתות, והאינטרס הציבורי הוא שהשחיתות תיחשף גם אם החושף נשאר מאחורי הקלעים.
מניסיון, לפעמים מקורות ה"אוף רקורד" משמשים כגב הסכין. על בסיס העדויות שלהם מתעוררים מקורות נוספים ונוצרים פולואפים שסוגרים מעגל תחקירי. ככל שבתי המשפט יעמיסו עוד ועוד דרישות ורגולציות על העיתונאים החוקרים, הם יהפכו את התחקירים ליקרים יותר ונדירים יותר. בקצב הזה נישאר בסוף עם מדורי דעות, תוכניות בישול, ריאליטי, מדורי אופנה וביקורות סרטים.
