כמו משחק טניס משובח, כך מערכת הבחירות הטרייה מצליחה להפנט אותנו בשעה שאנחנו מעבירים מבט סקרן באינטנסיביות מצד לצד – פעם לימין, פעם לשמאל, וחוזר חלילה. מי נטש ומי ננטש, מי פורש מהפוליטיקה ומי פורץ אליה בסערה; דרמה רודפת דרמה ואין די פופקורן בעולם ללוות את הצפייה המתוחה והמשועשעת כאחד. המפץ הימני של מוצ"ש נבלע כמעט תחת ההשפלה הפומבית בצמרת המחנה הציוני, עליו השלום. ליד התרגיל של יו"ר המפלגה אבי גבאי, שהדיח במפתיע את עמיתתו ציפי לבני, נראית פרישתם של בכירי הבית היהודי כמו עמידה מנומנמת של בני בגין בתחנת אוטובוס. עם כל הכבוד לרקורד השלילי שצברה לבני – מעתה אמור שוב "יו"ר התנועה" – קיתונות השמחה לאיד שזכתה להם מתעלמים מהבוטות הקיצונית של המהלך המבזה שנקט גבאי. זה כמובן לא מוריד דבר מהביקורת על אחת הפוליטיקאיות האופורטוניסטיות ביותר במשכן, ועל חלקה הרב במצב המתוח שנוצר בצמרת המפלגה. ובכל זאת, תנועה מגונה לא מתקנים בתנועה מגונה הדדית.
עם כל הכבוד לאידיאולוגיית "רק לא ביבי" שלבני מבקשת להינשא על כנפיה, עתידה הפוליטי עדיין לוט בערפל אהוד ברקי, ולא ידוע אם תרוץ במפלגה משלה. זאת בשעה שבצד הימני של המפה הפוליטית צצות עוד ועוד מפלגות לאומיות חדשות – מיעלון ועד שקד־בנט; מ"זהות" ועד "גשר" המתחדשת. אפשר להאשים את הפוליטיקאים, להזכיר בפעם האלף את בחירות 92' ומפלגת התחייה, ללמוד מבחירות 2015 ו"יחד" בראשות אלי ישי, ואפשר לסובב לרגע את האצבע המאשימה ולהסתכל על עצמנו.
מספר המפלגות שנרשמו בקו הזינוק לכנסת ה־21 לא יכול בשום קונסטלציה להיכנס לבית הנבחרים באפריל 2019, וזה עוד לפני שסופרים את מפלגות הנישה והאווירה שטרם שמענו עליהן. הניסיון של שקד־בנט לקבל די קולות כדי להיות כוח משמעותי בקואליציה הבאה, אך בלי לגרוע קולות ממפלגות המחנה הקיימות, הוא חסר סיכוי. אי אפשר להעפיל לשמונה מנדטים ומעלה במפלגת ימין מובהקת על חשבון יש עתיד וש"ס בלבד. וקצת הליכוד. וקצת כולנו. וקצת הבית היהודי, אבל בבקשה רק את החלק היחסי לשלושת הפורשים. אה, ואם אפשר כמה קולות מאורלי לוי־אבקסיס ומליברמן וזהו. ואלי ישי. ודי, עכשיו באמת די. אז זהו, שלא.
מספר האופציות הבלתי נדלה הזה הוא כמעט מגוחך, אבל למען האמת הוא תוצר שלנו, הבוחרים. המדינה הקטנה שאנו חיים בה סובלת לא רק משבטיות־יתר אלא בעיקר מפרפקציוניזם מוגזם ומדקדקנות בלתי נסבלת. כל בוחר דורש מפלגה שתהיה בדיוק, אבל בדיוק, בגוון החביב עליו – מהיו"ר הנבחר ועד למספר 120 ברשימה. כן, זה שאפילו לא זוכר שהוא חלק ממנה. הבוחר הפוטנציאלי מתעקש שכל מילה שאומר כל אחד מחברי המפלגה תהיה על פי אמות המוסר, האידיאולוגיה, ההבנה והסגנון שלו־עצמו. שום דבר פחות מזה. כך הוא נחרד לגלות שמספר 9 במפלגה שלו מיודד עם אחמד טיבי, בעלה של מספר 16 הוא חוזר בתשובה קיצוני, מספר 25 עבר ברחוב באמצע מצעד הגאווה, ומספר 58 נכח פעם באירוע של ארגון שנתמך בעבר על ידי הקרן החדשה לישראל. ככה אפשר להצביע?
מאות מיליוני רפובליקנים ודמוקרטים מוצאים לעצמם סיבות טובות להצביע לאותו מועמד, אבל אנחנו לא פראיירים. אנחנו דורשים איכות ללא פשרות, עם אחריות לארבעים שנה. גם בתוך מגזר דתי־לאומי שמונה כעשרה אחוזים מהעם, מתעקש הבוחר על הבחנה ברורה בין צהוב־ביצה, צהוב־לימון, צהוב־חמניות וצהוב־בננה. וכן, יש הבדל. תשאלו את נשותיכם. או את אלי אוחנה. אכן, אשמים אנחנו על אחינו הרבים, אשר ראינו את מורכבותם ולא עמדנו בה. על כן באה עלינו הצרה הזאת.
הברית החדשה
אם ישכילו המפלגות הדתיות להתחבר לשני גושים מרכזיים, הרי שב"ימין החדש" תהיה בשורה לא רעה בכלל – לא רק עבור המפלגה עצמה, אלא גם עבור מפלגת־האם. לראשונה יוכל המצביע המגזרי לבחור בין שתי דרכים סלולות, שלכל אחת מהן יתרונות וחסרונות משלה. הוא יחליט אם לתמוך במפלגה שתתרכז בטיפול בצרכיו כמגזר, בערכי היהדות, בענייני דת ומדינה; או שמא במפלגה שמבקשת לשוב ולשים יד על ההגה, ולחתור לקבלת רישיון נהג מוסמך של ממש. האופציה הראשונה תידרש לבתי המדרש ולעומדים בראשם כשתבקש עצה טובה, השנייה לכותבים ולחותמים של אמנת גביזון־מדן. אם שקד־בנט יעמדו בדיבורם ויבנו מפלגה של שתי וערב שבה מקום זהה לדתיים ולחילונים, אם יצהירו על עמדות ברורות בנוגע לצביון היהודי של מדינת ישראל, יהיה קשה לכנות אותם "ליכוד 2". הם לעומת זאת יוכלו לשאול: למה בעצם יש צורך במפלגה דתית־לאומית?
אם להודות על האמת, "הימין החדש" הוא חלק מהאבולוציה שמתרחשת ממילא במגזר הדתי מזה שנים. תופעת הדתל"שים ודתיי הרצף הביאה עמה מגוון אנושי עצום שרואה בעצמו חלק מתחום שבת הרחב של הקהילה, אבל לא מרגיש בנוח בקבוצה של דתיים בלבד. התנועה המעורבת הזו היא לא חזון אחרית ימים של חיבורים חדשים, היא שיקוף של מצב קיים. כך נראה שולחן השבת של רבים מאיתנו. יש בו נשים במכנסיים ובמטפחת, בעלי קסקט, חובשי כיפה וגלויי ראש. הם לא אורחים אקראיים, הם אחים ובני דודים וחברים הכי טובים. הם בני אותה משפחה מגוונת.
לא כל חילוני נתקל מקרוב בדתי־לאומי, לפעמים אפילו לא מרחוק. אבל כל דתי־לאומי, לאומי באמת, בא במגע קבוע ובלתי אמצעי עם העולם החילוני. אנחנו משרתים עם חילונים וחילוניות בצבא, אנחנו משרתות בקהילה מעורבת בשירות הלאומי; אנחנו לומדים איתם באקדמיה ועובדים איתם במשרד. אז למה דווקא בפוליטיקה אנחנו מתקשים למצוא מכנה משותף?
כדי שהפוטנציאל שבחיבור הדתי־חילוני הזה יבוא לידי ביטוי, יידרשו צמד היו"רים לעבודה כירורגית עדינה בהרכבת הרשימה ובבחירת ההצהרות והסיסמאות שיצאו ממנה. והם בעיקר יידרשו לשמור באדיקות ובלי חריקות על הברית הנדירה ביניהם. כל הדלפה לא ראויה מצד נפתלי בנט או איילת שקד, כל סימני תחרות שילמדו על סדקים בין השניים, יביאו בהכרח לתחושה שכל זה לא אפשרי.
זה לא יהיה פשוט נוכח השקד שקם על יוצרו. בקדנציה הנוכחית הצליחה שרת המשפטים – חילונית למהדרין בלב מפלגה דתית – לגרום ללא מעט שמרנים מקרב מצביעי הבית היהודי להצהיר שהם היו רוצים לראות אותה כראש ממשלה. הרבה צניעות נדרשת משני הצדדים כדי לעכל את השותפות הזו ולא לגמור כמו לבני־גבאי, ואפילו לא לבני־הרצוג. את הברית המיוחדת הזו ואת ההערכה העמוקה ששקד זוכה לה צריכים השניים לנצל כנכסים המרכזיים שלהם. כל טיפת דם רע תפגע לא רק במפלגה החדשה, אלא במחנה כולו ובמפלגות השכנות הקרובות לליבם. ואנחנו הרי יודעים מה טורפים נוטים לעשות כשהם מריחים קצת דם. תשאלו את לבני. או את מופז.
לתגובות: orlyg@makorrishon.co.il
