לאחרונה טוען בעקביות ד"ר דורון מצא כי שורת המשברים הפוליטיים האחרונים הפוקדים את מדינת ישראל משקפים לא אחרת מאשר תהליכי התבגרות טבעיים של מחנה הימין בראשות נתניהו, ההולך וממצב עצמו כממשיכו של בן גוריון, בהיותו מנהיג שקול ואחראי. היינו, 70 שנה חלפו, והנה 'הילד הסורר' מדביק את הפער בינו ובין 'הזקן'.
על-פי הטיעון המרכזי של ד"ר מצא, בהתנהלותו המדינית, מונחה נתניהו על-ידי גישת ריאליזם פוליטי-רציונאלי להתרחק מן הקצוות הפוליטיים של מבקשי הפתרונות המוחלטים. נתניהו הולך ומִתמרכז רעיונית-מדינית, מגדיר מחדש את הליכוד כתנועת מרכז, בבחינת היורשת של מפא"י הגדולה, ובד בבד מפרה את צמיחתן של מפלגות מרכז חדשות כ'יש עתיד', כולנו, גשר, חוסן לישראל, ועוד.
יש שייראו בתהליכים צנטריפוגליים אלה בזירה הפוליטית עדות לכישלון גישת השמאל המדיני וייפרשו אותם תהליכים כניצחון למחנה הלאומי. ואולם, נראה כי הליכתן המופתית משהו של מפלגות אלה לעבר המרכז המפא"יניקי נובע ככל הנראה משיקולים אלקטורליים בלבד, ולמעשה, בסמוי מן העין, מנהיגיהן לוקים בשיתוק אידאולוגי נעדר חזון – על אמוני לחיי עם ישראל בארצו. הכוונה לחזון שיציע מוצא מהשפעות משבר הניאו-ליברליזם העולמי על מדינת ישראל, המכפיף אותה לאילוצים ותכתיבים חיצוניים, תוך ניסיון לעצב בה ערכים ותרבות פסיאודו-יהודים-ציוניים, במטרה לרוקן את הלאומיות היהודית מתוכן ומרוח, ולהותיר את מדינת ישראל במצב מתמשך של מחלה לאומית.
כך מפלגות המרכז מחויבות לשימור המצב המדיני הקיים, הדוגל בהמשך תחזוק מדיניות ההפרדה בין ישראל לפלסטינים והימנעות מהכרעה לעבר סיפוח כלשהו.
ואולם, בן גוריון היה לא רק מנהיג פרגמטי, שקול ואחראי מחויב לעקרונות של ריאליזם פוליטי, אלא הבין בחושיו וטען, לא פעם, שההיסטוריה איננה מתפתחת על יסוד החֲזרה, כי אם על יסוד המוטציה, יסוד השינוי. ראש הממשלה הראשון היה מיצוי ההתגלמות של מנהיג מחולל מוטציות-נִסיות בהיסטוריה של העמים. זאת הודות לכישוריו האלמותיים לזקק מתוך קונסטלציות מדיניות וביטחוניות מורכבות את ההזדמנויות הפוליטיות והצבאיות עבור ישראל, ולקבל החלטות נועזות ובלתי-רציונאליות, נגד זרם התפיסות השמרניות של המנהיגים סביבו.
יסוד המוטציה שהנחה את בן גוריון בהחלטות שקיבל התבסס על שלושה נכסים שניחן בהם: תודעה תנ"כית-רוחנית עמוקה, הבנה ביטחונית מונומנטלית, ותעוזה אישית שנבעה ברובה מאמונה במוסר היהודי ומכוח חכמתו ואישיותו. גם היום, ממרחק הזמן, אי אפשר להסביר במונחים רציונאליים את החלטותיו של המנהיג החד-פעמי הזה, אלא כנס, עבור האדם המאמין, או כמוטציה בהיסטוריה הקפואה של עם ישראל, עבור הקורא הרציונאלי.
כך, המוטציה ההיסטורית המגולמת בהכרעה של בן גוריון במאי 1948, התפתחה לארגון מדינתי יהודי-ציוני חלקי, אמנם, אך כזה שהתפרש גם על ידי גדולי דור אפיקורסיים כניסי. התפתחות זו הובילה בתורה להולדתה של מוטציה מדינית שניה ביוני 1967, משלימה לראשונה. אולם האחרונה לא זכתה להתפתח לעבר הכרעה פוליטית שתשלים את הארגון המדינתי החלקי, והותירה את מדינת ישראל במצב של מחלה לאומית. המדינאים של מלחמת ששת הימים לא ניחנו בנכס השלישי של בן גוריון, והתקווה כי ההנהגה הרוויזיוניסטית תחולל את השינוי במעמדם המדיני של יהודה ושומרון מעולם לא עמדה וכנראה גם לא תעמוד במבחן הציפיות.
מכאן, כי התעצמות התהליכים הצנטריפוגליים סביב הגבולות הרעיוניים-מדיניים של הליכוד עלולים להעמיק את מגמת הסטגנציה החולה המתמשכת מאז 67' וכדי להציל את ה'חולה', נחוצה בהקדם מוטציה היסטורית חדשה, לא-מלחמתית, שתקדם את השלום הנשאף עם הערבים באזור, באמצעות הכרעה מדינית נועזת שאיננה חוששת להתייצב מול פרדיגמות שלום ישנות, העוברות תהליכי החייאה על-ידי תפיסות ניאו-ליברליות.
מנגד, ניצבים איילת שקד ונפתלי בנט, הנתפסים כמנהיגים פוליטיים שניחנים בסגולת התעוזה הבן-גוריוניסטית לחולל את השינוי האבולוציוני האמור, ולהוביל למדיניות ההכרעה הנדרשת להבראת הלאומיות. לשותפות הדו-ראשית בין השניים חשיבות אידאולוגית שרבות נכתב עליה. ועם-זאת, על אף משקלה הסגולי של מדיניות ההכרעה בשיקום והבראת הממד הלאומי, חייבים השניים להכיר כי בלא הרחבת מוטת הכנפיים הרעיונית-מדינית, הרי שפרישתם מן הבית היהודי עלולה להוליד את 'השחר החדש' האלקטורלי של מפלגות המרכז, בפרט של 'יש עתיד' המהווה את האיום הגדול ביותר על האלקטורט של 'הימין החדש'.
את פרישתם של שקד ובנט אפשר גם לפרש כצעד התפתחותי טבעי של שני אחים שגדלו והתבגרו והגיעה שעתם לעזוב את הבית ולהתנתק לכאורה מחבל הטבור של הוריהם. היינו, הניתוק מחבל הטבור הרוחני שסיפק הבית היהודי. ואולם, כשבנים עוזבים את הבית כדי להקים בית חדש בישראל, הרי שמצופה מהם כחלק מתהליך ההתפתחות והצמיחה האישיים שלהם, לייצר רצף משפחתי בי-דורי המחבר בין מורשת דור ההורים למורשת הצעירה חדשה-ישנה יצירת כפיהם.
במובן הזה, ציבור הציונות הדתית החש מחובר לבית היהודי ולימין החדש, ומאוכזב מן הפרישה, מצפה אמנם לשיתוף פעולה שיתגלם ביצירת רצף 'משפחתי-רעיוני', אך לא רק. ציבור זה, ביחד עם ציבור המצביעים הפוטנציאלי החדש, מצפה לראות את שקד ובנט מקימים בית חדש עם קומה רעיונית מורחבת המדברת אל הציבור החילוני והמסורתי, בעל תודעה לאומית מפותחת, אמנם אך גם בעל תודעה חברתית במובנה הרחב והעמוק, לא פחות.
בישעיהו מתואר חזון הגאולה כשילוב בין התחזקות רוחנית של עם ישראל בארצו לבין התחזקותו החברתית-רווחתית. לדימויים "אָז תִּפָּקַחְנָה, עֵינֵי עִוְרִים; וְאָזְנֵי חֵרְשִׁים, תִּפָּתַחְנָה ואָז יְדַלֵּג כָּאַיָּל פִּסֵּחַ, וְתָרֹן לְשׁוֹן אִלֵּם…" קיימת לא רק משמעות מטאפורית של התגברות על חולשות רוחניות ומדיניות אלא גם על חולשות פיסיות, גשמיות ונפשיות. תהליכי הגאולה והשיבה לארץ, משולבים בתהליכים סינרגטיים של התפתחות רוחנית והתפתחות חברתית-רווחתית. היינו כריכת שלושת היסודות לקיומה של לאומיות בריאה בארץ-ישראל היא תנאי ללאומיות בריאה ושלימה.
לפיכך, בראייה דהאידנא, לא די לראות בשינויים שבאו בעקבות מלחמת ששת הימים התפתחות גאופוליטית-אסטרטגית בלבד. השינוי הגאופוליטי הזה חסר משמעות ללא התפתחותנו המשולבת, בממד המדיני, הרוחני והחברתי כעם ריבון בארצו, וכהגשמה של עקרון יסוד. ההתפתחות הרוחנית והחברתית דורשת מן המחנה הלאומי ששקד ובנט שואפים לעמוד בראשו, את הצבת הנושאים הערכיים של חברה, דת ומדינה, בקדמת סדר היום הפוליטי שלו לצד התחום המדיני ולבסס את זהותה היהודית של ישראל מתוך ראייה רב-ממדית-כוללת.
פרישתם של שקד ובנט מחבל הטבור הרוחני מעידה כי אכן הבינו עקרון יסוד זה, ואולם נראה כי תרגמוהו במונחים אלקטורליים שטחיים בלבד. מילות הנאום של השניים דיברו על מיצוי פוטנציאל ההשפעה הפוליטית שלהם במסגרת הבית היהודי ועל הצורך להקים בית פוליטי חדש משותף לדתיים וחילוניים במטרה להגדיל את פוטנציאל ההשפעה האלקטורלי של המחנה הלאומי.
הנימוק המרכזי שהציגו שקד ובנט לפרישתם נגע אמנם לחימום היחסים בין האחים במשפחה, לשבר החברתי המעמיק בשנים האחרונות בין דתיים וחילוניים אולם הראייה שלהם, על-פי הנאום- חלקית ביותר, רופפת, מהוססת, ונעדרת תוכן, חזון, סיפור ושפה. הנאום נשא ביטויים נדושים כגון "שותפות בין דתיים וחילוניים", "בעד ארץ-ישראל ונגד מדינה פלסטינית, בעד המסורת היהודית, והאמירה החלולה שהגדילה מכולן – 'עם הימין החדש ישראל חוזרת לנצח' – מבית היוצר של יאיר לפיד, לא פחות ולא יותר. האם לילד הזה פיללנו? אמירות אלה הן אותיות פורחות באוויר ומרוקנות את פוטנציאל הפרישה מן הבית הלאומי מכוחה ומייעודה.
שותפות בין אחים – דתיים וחילונים, דורשת חזון רוחני וחברתי לסוגיות של דת ומדינה, למאבקי ההדתה, לכרסום במעמדם של מנגנוני הדת, לגווניהם, להתרחקות וההתבדלות מיהדות התפוצות המאיימת למחוק כמעט מחצית מן העם היהודי, פעם שנייה בתוך מאה שנה. אבל לא רק. נדרש חזון מובהק גם בתחומים רווחתיים בפריפריה החברתית ושותפים פוליטיים המסוגלים לייצג היבטים אלה ברוחב ובעומק רעיוני ופעולתי הראויים להם. הצטמצמות לחזון מדיני בלבד תרוקן את חזון הנביאים השלם.
כדי לגבש חזון כולל רב-מערכתי למיצוי פוטנציאל הפרישה מבית אבא והקמת בית חדש עם יסודות אידאולוגיים בריאים, ראוי ששקד ובנט יגייסו דמויות בעלות שיעור קומה, גדולי דור בתחומי צבא ומדינה אך לא פחות, בתחומי דת ומדינה, חברה ורווחה. יאיר לפיד גייס לשורות 'יש עתיד' צוות מועמדים רציני המחויב לקידום תחומים אלה על אף שהוא עצמו מייצג סיפור חד-ממדי, בלתי אותנטי ובלתי מחויב להיבטים אלה.
איילת ונפתלי היקרים, פתחו את הדלת והקשיבו לציבור שלכם. החברה האזרחית רוויה במועמדים ראויים. באופן הזה תוכלו להגשים את שליחותכם להיות הבן שהתבגר וממשיך לבנות, ליצור, להרחיב ולהגשים עם ארגז הכלים והחמצן הרוחני שקיבל בבית אבא. ציבור המצביעים הפוטנציאלי שלכם, מצפה לא פחות מכך כדי להפוך לציבור נאמן ומחויב ל'ימין החדש', והוא כולל דתיים-לאומיים, מסורתיים וחילוניים. העדר חזון כולל עלול לשלוח ציבור מצביעים זה לחיקן של מפלגות המרכז והאחריות לטעות זו עלולה לרבוץ לפתחכם.
