עמוס עוז לא היה צריך למות כדי לגרוף הררי מחמאות על כישרון כתיבתו. עוד בצעירותו זכה בתהילת סופרים נדירה. העברית שלו הילכה קסמים על כולם. גם בעשור השביעי והשמיני לחייו הוא כיהן ללא עוררין כבכיר סתתי המילים פה. איש לא ידע טוב ממנו להניח אותן אחת ליד השנייה. לכן לא הייתה גוזמה בשפעת ההספדים שהוקדשו לו בתקשורת מאז בשורת מותו ערב השבת שעברה.
בלי פקפוק החלטנו גם אנחנו לייחד לו השבוע את מוסף הספרים וההגות שלנו. זאת אינה חנופה שלאחר המוות ליריב רעיוני מר ומוכשר, כי אם פרוטוקול פרידה מתבקש מסופר שהשביח את מדפי הפרוזה העבריים יותר מכל כותב אחר בדור שאחרי עגנון.
לא היה חסר הרבה שגם עוז יזכה בפרס נובל לספרות, כמו עגנון. כמעט סתיו אחרי סתיו הוא היה קרוב לפרס. ייתכן שהפרס נשלל ממנו בגלל העוינות האירופית לישראל. הלוחם הבכיר בכיבוש נפל כנראה קורבן להתנכרות הבינלאומית לכיבוש. סקנדינביה מוכנה להעניק לישראלים פרסי נובל רק בתחומי המדע והנסיגות. מאז מלחמת ששת הימים היא רואה בהם עם־אדונים אכזר ומסרבת להכיר בסגולותיהם הרוחניות.
עוז עצמו, אין מנוס מלאזכר זאת דווקא השבוע, תרם לכך רבות. הוא היה כמעט הראשון שיידה אבנים בצדק הישראלי אחרי המלחמה ההיא.
ברומן הראשון שהספיק לכתוב לפני המלחמה, לא ראה עוז פסול בנכבה ששלטון השמאל המיט ב־48' על הפלסטינים, ואף לא התרשם עמוקות מסבלותיהם. "אמת", הוא כתב שם בשם אחד מגיבוריו, "מעט פלחים ערביים היו שוכנים או משוטטים כאן קודם היאחזותנו. אבל הללו דלים ונחשלים היו, טרף קל לתהפוכות האקלים ולפגעי הטבע. לא נותרו מהם כי אם חורבות פזורות. יושביהן ברחו אל ההרים. ממרומי הרכסים הם מיידים בנו את שנאתם שאין לה עילה ואין לה טעם. לא ידנו הייתה בהם. אנחנו באנו באת והם קידמונו בחרב, וחרבם חזרה וניחתה על ראשם" (מקום אחר, עמ' 41).
את התנגדותו הנחרצת למימוש פירות התבוסה הערבית באביב 67' מותר לתלות גם בגילו הצעיר. המאמר המפורסם שפרסם ב'דבר' באוגוסט 67' נגד סכנות "הכיבוש המשחית", היה מרד נעורים של סופר מבטיח. הוא קרא תיגר על הכותבים הבכירים אלתרמן, אצ"ג, שמיר ושות'. כיוון שהם אמרו שירה עם סיום הקרבות, הוא בחר לקונן.
פעם שאלתי אותו מדוע השליטה הישראלית ברמאללה היא כיבוש משחית, ואילו כיבוש עכו בתש"ח לא השחית. עוז השיב בנחת ש"בתש"ח המגמה הייתה לשלב את כל הערבים בארץ כאזרחים מלאים של המדינה, ואפילו שמץ ממנה לא נשמע ב־1967". רשמית, הצדק היה איתו. אחרי שבן־גוריון והקיבוצניקים מהפלמ"ח גירשו תשעים אחוזים מערביי הארץ, הם הואילו בטובם להעניק זכויות אזרח מלאות לעשרת האחוזים הנותרים.
ב־1967 ישראל חמלה על ערביי יו"ש ולא גירשה אותם לשום מקום. לפיכך גם התקשתה להעניק לכולם אזרחות ישראלית. בכפיפות לאילוץ ההכרחי הזה הם נהנים משלל זכויות אחרות, אבל ממרומי ההרים הם ממשיכים ליידות בנו את שנאתם שאין לה עילה ואין לה טעם. ידנו לא הייתה בהם אלמלא ידם הייתה כל הזמן בנו. אלא שעמוס עוז התאהב במילותיו ולאורך ימים נעץ אותן במתנחלים, שכל חטאם היה הליכה בדרכי תנועת העבודה שלו.
נאומו הבלתי־נסלח נגדם בעצרת שלום עכשיו ב־1989 נלקח מלקסיקון מסוים מאוד. הוא לא רק כינה אותם "כת משיחית, אטומה ואכזרית" או "ביב השופכין של היהדות", אלא גם טען שמאז סבסטיה הם מוליכים שולל "מאות אלפי ישראלים, אשר היו מתחלחלים מרוב פלצות אילו הבחינו מתחת לדובונים ולעוזים בקלסתר החיזבאללה היהודית".
כעשר שנים אחר־כך, כשאנשי ימין ציטטו מתוך הנאום בעתירה לבג"ץ נגד הענקת פרס ישראל לעוז, הוא התעקש לפרסם אותו שוב מעל דפי 'ידיעות אחרונות', כאילו כדי להבהיר שאין אצלו פליטות פה או אמירות נמהרות. הסופר שהטיף מוסר לימין בספרו "שלום לקנאים" היה קנאי בעצמו, אמנם קנאי רהוט מאוד. ב־1990 הוא התחייב "לפוצץ את הגשרים" אם ממשלת הימין תבצע טרנספר בערבים. כמיהתו לחלוקת הארץ הביאה אותו לשגר לרוצח מרואן ברגותי את "סיפור על אהבה וחושך" בצירוף הקדשה לבבית: "בתקווה שניפגש בקרוב בשלום ובחופש".
רק בערוב ימיו התחרט קצת. בספר שיחותיו עם שירה חדד, 'ממה עשוי התפוח', התוודה ש"יש פה ושם דברים שאמרתי שאני מצטער שאמרתי אותם בציבור, היום לא הייתי אומר אותם, או שהייתי אומר אותם באופן לגמרי אחר". כשהתבקש לתת דוגמה, השיב ש"כמה פעמים כתבתי ואמרתי שבעניין הכיבוש, השלום ועתיד השטחים, הימין אצלנו חושב מהבטן והשמאל חושב מהראש. אני מתחרט על האמירה הזאת. היא מחשבה פשטנית ולא נכונה. כיום נראה לי שגם השמאל וגם הימין חושבים גם מהראש וגם מהבטן, ולפעמים שניהם חושבים על השטחים ועל השלום מהראש ומהבטן בבת אחת".
בעניין הזה, לפחות, הוא צדק. בסוף כולנו מדברים גם מהראש וגם מהבטן. כולנו קנאים. אפילו עמוס עוז. 
