אפשר היה להזמין השבוע את התסריטאי של 'בית הקלפים' לקפיצה קטנה לישראל לקבל קצת השראה לסדרה שלו. מלאה הארץ פוליטיקה ובחירות, וזו תקופה לא טובה לחיים עצמם. כולם עסוקים בכולם, תככים, מזימות, הכפשות, אגו, ריאליטי. השבוע חווינו פיצול מפלגות בשידור חי, הדחה מול המצלמות, קטיפת כוכבים, פרישות וגם – חתונה (מזל טוב יהודה גליק!).
מיותר לציין שכדור הארץ ממשיך לנוע והחיים ממשיכים לזרום סביבנו, גם בבחירות. הטור הזה ישתדל להניח לתככים ולמזימות, וינסה להתמקד במה שעדיין זורם מסביב, דברים הרי גורל, כי אתגרים ענקיים לפתחנו.
כשההיגיון מת
מי מכיר את השם עיסאם עקל? סביר להניח שלא הרבה. עיסאם עקל נעצר לפני כמה חודשים ונשפט השבוע למאסר עולם עם עבודות פרך. עקל הוא תושב מזרח ירושלים, בעל תושבות ישראלית ואזרחות אמריקנית. הוא עצור במרתפי הרשות הפלסטינית כבר יותר משלושה חודשים, כשכל פשעו הוא עבירה על החוק האנטישמי של הרשות הפלסטינית – איסור מכירת קרקע ליהודים. הוא נחטף על ידי הרשות הפלסטינית, מוחזק ומעונה על ידה, וישראל עומדת חסרת אונים אל מול המפלצת שהיא יצרה במו ידיה. השבוע, אחרי שאשתו זכתה לראות אותו לחמש דקות, בחסות השגרירות האמריקנית, שפט אותו בית המשפט ברמאללה למאסר עולם ועבודות כפייה. סוחר קרקעות נוסף ששמו לא פורסם נידון למוות. בחצר האחורית שלנו. איך הגדיר את זה עזרא נאווי ידידנו? "קודם זובור אחר כך גזנגה".
ארגוני "זכויות אדם" שותקים כמובן. מי שפועלת בעניין במרץ היא יפעה סגל, עורכת דין שהקימה את הפורום המשפטי הבינלאומי, ארגון חשוב וחיוני, שעוזר למדינת ישראל לפעול בכיוון הנכון. לא נכון יהיה להגיד שמדינת ישראל ישבה בחיבוק ידיים, כן נכון יהיה להגיד שהפעילות לטובתו מתנהלת יותר מדי בעצלתיים. מדינת ישראל הרשמית עשתה כמה צעדים כדי ללחוץ על הרשות הפלסטינית, צעדים שהיו צריכים להיעשות בלי קשר לעיסאם עקל. צעדים נגד הנוכחות הבלתי־חוקית של הרשות הפלסטינית ושלוחיה במזרח ירושלים, מטילים אימה על האוכלוסייה המקומית, פועלים נגד ישראל, מתסיסים, משתלטים על החינוך ומאיימים על כל גורם פן יעז לשתף פעולה עם הישות הציונית.
כשמצרים עצרה את עזאם עזאם באשמת ריגול לטובת ישראל וישראל עשתה צעדים דיפלומטיים לשחרר אותו, זה היה הגיוני. כשהרשות הפלסטינית, הגולם שקם על יוצרו, מעיזה לעצור תושב ישראלי במשך חודשים, לענות אותו ולבסוף לשפוט אותו למאסר עולם וישראל כובלת את הידיים של עצמה – כאן ההיגיון מת. ישראל מחזיקה את הרשות הפלסטינית מבחינה כספית וביטחונית, היא מעניקה תעודות מעבר ותעודות אח"ם לבכירי הרשות – והיא יכולה לעשות הרבה יותר מלחץ דיפלומטי בתיבול אמריקני כדי לשחרר תושב שלה. בטח כשמדובר בחוק אנטישמי כל כך.
גורם בכיר במערכת צוטט השבוע אומר "ישראל ניסתה לייצר פתרונות יצירתיים מול הרשות הפלסטינית כדי להביא לשחרורו של עקל בשבועות האחרונים, אולם גורמי הביטחון שם טענו כי העניין כבר אינו בידיהם אלא בידי בית המשפט". משחקים בנדמה־לי. החוק הזה צריך היה לגרור תגובה נזעמת מצד ישראל, לפחות כמו תשלומי המשכורות למחבלים. שניהם חוקים אנטישמיים, מעודדים טרור, מתעמרים בחפים מפשע, מאדירים אלימות וטרור ומציגים אצבע משולשת מול ישראל. ישראל הייתה צריכה להקים מנגנון שמונע את המעצרים האלה, לספק הגנה למוכרי קרקעות לפחות כמו למשתפי פעולה על בסיס ביטחוני, לבנות מנגנון סנקציות מול הרש"פ, לבטל את ההנחיה הפושעת במנהל האזרחי המחייבת לחשוף את הזהות של המוכר. העובדה שלא מקימים מערך כזה היא חלק מסימפטום אוסלו שאנחנו עדיין לוקים בו.
ישבתי השבוע עם כמה ערבים מחברון, לגמתי קפה ממותק ומשובח אצלם בסלון. כמה שהם שונאים את הרשות הפלסטינית, המושחתת, האלימה, הרוצחת. הם לא מבינים איך ישראל ייבאה במו ידיה את גדולי הרוצחים והעבריינים אל תוך הבית שלה, איך ישראל הפקירה את פשוטי העם למנגנון האלים והמושחת הזה. אולי הגיע הזמן שנפסיק?
פענוח או יח"צ
השבוע נולדה עוד סנסציה. בית המשפט בלוד פסל את כל הודאותיו של צ', קטין יהודי שנאשם בחברות בתשתית טרור יהודית, הנוגעת בעיקר לעבירות רכוש, חלקן חמורות כמו הצתת כנסיית הדורמיציון. השופטת קבעה כי ההודאות "נמסרו אחרי מסכת אינטנסיבית וחריגה של הפעלת לחץ בלתי הוגן עליו; האמצעי הבלתי חוקי, כלומר הלחץ הנפשי שהופעל על הנאשם, הוא בעיקרו זה שהביא אותו למסור את הודאתו". מי שראה את תחקיר 'עובדה' שקדם להחלטת בית המשפט ושודר השבוע, לא יכול היה שלא לנוע בחוסר נוחות בכורסה. משהו כאן לא תקין.
כותבת השורות הללו גיבתה באופן מלא את מערכות הביטחון במאמצים לפענח את הרצח המזעזע בדומא. יכול להיות שטעיתי. ההימרחות של הפרקליטות, השב"כ ובתי המשפט סביב פרשיות הטרור היהודי והתגובה הקיצונית והעיוורת לפעמים של כלל המערכות – גרמה לי לחשוב על כך שוב. עושה רושם שלא כל הטיפול נעשה ממניעים טהורים של רצון למגר את הפרשיות או לפענח אותן, הרבה נעשה ממניעים של יחסי ציבור ורצון להימנע מלחץ ציבורי. כשכל כתב נאצה בכפר ערבי ביהודה ושומרון פותח מהדורות, מערכות החוק בלחץ. הפרקליטות הגיבה השבוע לפסק הדין: "הנאשם הואשם בעבירות חמורות, הנושאות השלכות גם בזירה הבינלאומית". זה נכון במידה מסוימת, אבל איפה ההבדלה בין עיקר לטפל?
לבני ואהרונוביץ' היו השרים שנקטו קו ברזל מול תופעת תג מחיר והטרור היהודי. שני שרים כושלים בממשלת נתניהו הקודמת. האחת הייתה ממונה על המשא־ומתן עם הרשות הפלסטינית והתרפסה בפני אבו־מאזן וחבורתו, השני הפקיר את ירושלים לטרור ואת הר הבית לכנופיות הווקף כשהיה השר לביטחון פנים. הלוואי שהיו נחרצים כל כך מול האויב האמיתי, זה שהם חששו ממנו או חיבקו אותו מול המצלמות.
צריך למגר תופעות של תג מחיר ואלימות קלה וחמורה. הן קיימות בקרב נוער וצעירים ביו"ש, ולא רק שם. מי שפוגע ברכוש, קל וחומר באדם, צריך להיענש. אבל כתופעה, וומתוך הבנה שחלק מהנוער הוא נוער שוליים, הטיפול צריך להיות חינוכי בתוך הקהילות, וחוקי במסגרת החוק למיגור פשיעה וטרור. אבל נראה שמישהו איבד את הפרופורציה, ואם באמת רוצים למגר את התופעה שווה לחשוב על זה שוב. 
