בשביל הישראלי הממוצע האירוע הטלוויזיוני המסעיר של השבוע היה הדחתה של ציפי לבני בידי אבי גבאי, בשידור חי ומול המצלמות. בעולם, לעומת זאת, האירוע הטלוויזיוני המסעיר של השבוע היה דווקא הפרק החדש של "מראה שחורה". הסדרה הבריטית־אמריקנית נכנסת לעונתה החמישית, וכמו בעונות הקודמות גם הפעם היא תתמחה בהצגת מצבים והתלבטויות הקשורות לעולם הטכנולוגי ההולך וסוגר על כולנו, בהדגשה שלא מדובר במדע בדיוני אלא במציאות מטרידה, לעתים מקפיאת דם, שנמצאת ממש מעבר לפינה.
הפרק הראשון של העונה החמישית, "בנדרסנאץ'" בהפקת נטפליקס, נחת כמעט בהפתעה בממירי הצופים ברחבי תבל, והוא מכיל חידוש מעניין: הצופים כבר אינם פסיביים מול המסך כמו בעונות הקודמות, ואחת לכמה דקות הם נדרשים להכריע באמצעות השלט שבידיהם מה יעשה כעת הגיבור. העלילה מתפתחת בהתאם לבחירתם.
עלילת הסיפור בלי ספוילרים: בשנת 1984, סטפן מתכנת משחק וידאו חדשני שבו השחקן נדרש לבחור לאן לפנות בכל שלב ושלב. המשחק מבוסס על ספר מז'אנר "זכות הבחירה" בסוף כל פרק ("אם בחרת להיכנס דרך הדלת הצהובה, עבור לעמוד 22. אם בחרת להיכנס דרך הדלת האדומה, עבור לעמוד 34"). במילים אחרות, זהו סרט שיש בו זכות בחירה על מישהו המתכנן משחק שיש בו זכות בחירה. בהתחלה הבחירות של הצופה קלות ומתמקדות בשאלות כמו אילו דגני בוקר לאכול ולאיזו קלטת להאזין בווקמן בזמן הנסיעה באוטובוס. אבל מהר מאוד הבחירות נעשות גורליות ודרמטיות. בשלב מסוים – אצלי זה קרה כשנשאלת השאלה החביבה אם לקבור דמות מסוימת שנרצחה או דווקא לבתר את גופתה – ברור שיש כאן כוונה לזעזע את הצופה, מה שלא בהכרח יגרום לו להכריע בפעם הבאה באפשרות הגרוטסקית או הפרועה פחות.
עם הבחירות שלי תם הפרק כעבור שעה וחצי בערך. לדברי היוצרים, הסיום הקצר ביותר מגיע לאחר 40 דקות, והארוך ביותר אחרי כמעט שלוש שעות. יש ככל הנראה חמישה סופים עיקריים, אבל מגוון הדרכים אליהם הוא יותר מטריליון – כמעט כמו מספר המפלגות שהוקמו בישראל לקראת הבחירות הקרובות.
רבים השוו השבוע את המופע של גבאי לסוגת הריאליטי בטלוויזיה. שידור חי, הפתעה, תקריב על הפנים המכורכמות של המודחת השבועית. בניגוד לתוכניות מציאות – שלגביהן קיים צקצוק מתמיד בקרב אוכלוסיות המחשיבות את עצמן איכותיות ונעלות תרבותית – את הריאליטי הפוליטי הזה כולם ראו. כולם נהנו מהדם. כולם שיתפו ברשת החברתית. כולם הוסיפו גם איזה פאנץ' עסיסי קטן. גם אני.
אבל מה אם גבאי – וגם נפתלי בנט ואיילת שקד, שהודיעו בשידור חי על פרישתם מהבית היהודי – הצטרפו לז'אנר בדיוק ברגע שהוא מכריז על עצמו כמיושן? מה אם הדבר הבא הוא באמת השתתפות פעילה של הצופה בהכרעות דרמטיות פחות או יותר במתרחש על המסך? אחרי שרואים את בנדרסנאץ' – על מגבלותיו, השטחיות שלו והעובדה שבחירות לא מעטות מובילות את הצופה למבוי סתום שמחזיר אותו לאחור – לא קשה לדמיין את הסצנה הזאת מתרחשת בבחירות הבאות: אבי גבאי או מנהיג מפלגה אחר מתייצב מול המצלמות ומקריא מהדף: "אנחנו לא מתרוממים בסקרים. זו עובדה. יושבים איתי בחדר כל 15 חברי הכנסת שלנו, והגיע הזמן להכריע מי יהיה בכנסת הבאה. צופים יקרים, קחו את השלט שבידיכם ושימו לב להוראות".
הנה זה מתקרב בצעדי ענק. דמוקרטיה אמיתית וישירה, הדבר הכי קרוב לשלטון העם שהאנושות הגיעה אליו מאז יוון העתיקה. הכרעות יתקבלו בהקשת מקש בשלט, והכול ייראה בשידור חי על המסך. מכאן אפשר רק לעלות. האם לקרוא עכשיו את רשימת כל הסיבות לכך שאיני מאמין בשותפתי זה כמה שנים, או שנסתפק בתקציר? נחשו מה תהיה התשובה. ומנגד – האם לקום ולעזוב את החדר בלי לומר מילה אחרי שהודחתי בשידור חי, או שאולי דווקא להיכנס במי שהדיח אותי ולומר לו כל מה שאני חושבת עליו? שוב, נחשו מה יענו הצופים.
הדבר הכי מפחיד הוא שזה יעבוד. השבוע, אולי בפעם הראשונה מאז נבחר לראשות מפלגת העבודה, הצליח גבאי להשתלט על סדר היום הציבורי למשך כמעט 48 שעות. דיברו כמעט רק עליו. מה בדיוק ימנע ממנו או מחבריו לפוליטיקה הישראלית מלהמשיך בדרך הזאת, או אפילו להסלים אותה?
בחברת המשחקים שסטפן עובד בה על המשחק בנדרסנאץ' הוא פוגש את קולין, המפתח הראשי, שמסביר לו מה בעצם מסמל המשחק התמים "פק־מן": "כל המשחק הוא מטפורה", מסביר קולין. "הוא חושב שיש לו רצון חופשי, אבל בעצם כלוא במבוך. במערכת. כל שהוא יכול לעשות זה לאכול. הוא רדוף שדים שסביר שנמצאים רק בראשו, ואפילו אם יצליח להימלט דרך יציאה מצד אחד של המבוך, מה קורה? הוא חוזר אליו מיד מהצד השני. אנשים חושבים שזה משחק שמח. זה לא. זה עולם מסויט. ומה שהכי גרוע זה שהוא אמיתי ואנו חיים בו".
קחו את המשפט הזה והחילו אותו על הפוליטיקה הישראלית. מכל צד. דמיינו כל ראש מפלגה שתרצו אומר אותו בנאום לאומה, ואולי לא תופתעו לגלות שמילותיו מתארות כמעט במדויק את המציאות שהוא פועל בה. זכות הבחירה היא הנכס היקר ביותר של החברה הדמוקרטית. כמו שזה נראה עכשיו, לנכס הזה יש פוטנציאל הולך וגובר להפוך לסיוט שאת ניצניו כולנו כבר חשים בדמות עשרות רסיסי מפלגות שמתפצלות כמו אמבות בלי שיש הבדל אמיתי ביניהן, הדחות משפילות בשידור חי וסקרים מופרכים שנעשים באותו יום, ומציגים פערים של יותר מ־100 אחוז ביניהם. מי צריך מראה שחורה, צפו במהדורת החדשות.
