מעבר להיותו סופר מצוין, בעמוס עוז ז"ל היה גם צד עיתונאי. רבים מבני גילי קראו בנערותם בשקיקה את "פה ושם בארץ ישראל", ספר המסע המיתולוגי שלו במחוזות החברה הישראלית שראה אור לראשונה בשנת 1983. לפני עשר שנים הוא הוצא לאור מחדש, עם ההבטחה ש"קריאה חוזרת בספר מגלה שהוא אקטואלי מתמיד". בפועל, חלק מפרקי הספר מתארים מציאות שהשתנתה מאוד, ורק על חלק מהטקסטים אפשר לומר שעדיין לא נס לחם.
אחד הפרקים המוכרים והמצוטטים בספר הוא הפרק 'העלבון והזעם', שבו מובאים דברים קשים שנאמרו לעוז בביקורו בבית־שמש. ובכן, בית־שמש של 2019 שונה לחלוטין מבית שמש של תחילת שנות השמונים. מעיירת פיתוח קטנה ומנומנמת היא הפכה לעיר גדולה ותוססת. המתח העדתי בין המרוקאים הליכודניקים המקומיים לאשכנזים "המערכניקים" מהקיבוצים כבר לא תופס נפח משמעותי בשיחות יושבי בתי הקפה של העיר. היום עסוקים תושבי העיר הגדולה הזאת יותר במתח שבין הציבור החרדי בעיר לשאר חלקי האוכלוסייה.
בעבר הרחוק חזרתי לא פעם לפרק הזה, משום שמצאתי בו טקסטים אותנטיים שמבטאים את המתח העדתי. בשנים האחרונות, בקריאה חוזרת של כל הספר, שמתי לב להבדל בולט בין הפרק על בית־שמש לפרקים אחרים בספר. כשעוז הגיע לעפרה הוא נפגש שם עם פנחס ולרשטיין, ישראל הראל ואורי אליצור ז"ל. כשהוא הגיע לתקוע הוא נפגש עם הפובליציסט עמיאל אונגר ועם מזכיר היישוב בובי בראון.
לעומת זאת, כשהוא הגיע לבית שמש הוא לא חיפש את ראש העיר או דמויות בולטות אחרות בהנהגת היישוב, אלא הלך למרכז המסחרי כדי לשמוע את דבריהם של "משה ושמעון ושלום וז'וז'ו ואלברט ושמעון השני", חבורה של "גברים צעירים ששותים בירה לבנה" בבית קפה אחר הצהריים.
עוז, כמו כל עיתונאי מצוי, ידע שחבורת שותי הבירה במרכז המסחרי יספקו לו את הסחורה הדרושה כדי לצבוע את בית־שמש בצבעים העזים המוכרים של עיירת פיתוח. מפגשי ה'פה ושם' שלו, לפחות בבית־שמש, לא באמת היו אקראיים. במובן הזה, ואף שבהמשך התגורר עוז שלושים שנה בערד, הוא לא היה שונה מעיתונאי תל־אביבי שמגיע לעיירת פיתוח לסיור קצר, ורץ לחפש מזון עיתונאי מהיר ודליק במרכז המסחרי.
