סטירת הלחי המצלצלת שספגה הציונות הדתית ממי שמינתה לה למנהיג בשנים האחרונות נועדה לעורר אותה לחזור לדי־אן־אי האמיתי של תפיסת עולמה. יש מפלגות שדואגות לתורה אך בלי יחס למדינה. יש הדואגות למדינה אך לא מתוך תורה. אבל יש רק קבוצה אידיאולוגית אחת שמאמינה שהתורה היא, ורק היא, נשמת אפו של העם היהודי, ומתוך כך עתידה של מדינת היהודים תלוי ביכולתה להיות נאמנה למהות, לזהות הלאומית שלנו כעם השם.
המפלגה הדתית־לאומית, ואולי חבל שהחלפנו את השם הזה בעבר מסיבות פופוליסטיות, היא ביטוי לתנועת העם, זרוע של ציבור גדול שמאמין שכל עתידה של מדינת היהודים תלוי ביכולתה להגשים את חזון הנביא "וישבתם בארץ אשר נתתי לאבותיכם, והייתם לי לעם ואנוכי אהיה לכם לאלוקים" (יחזקאל ל"ו).
אסור לנו לטעות שוב ולחפש "כוכב" תורן. אנחנו צריכים לחזור לדרך שסללנו במשך 70 שנה, מפלגה שיש לה אומר ברור: "עם ישראל, בארץ ישראל, על פי תורת ישראל". נכון, גם בתוך עולמנו התורני־רוחני יש מחלוקות ודעות שונות, אך אלו הן ביחס לפרטים. ייתכן שהם פרטים חשובים, ולפעמים גם מעוררים רוגז וכעס, אך בסוף כולנו רוצים אותו דבר – שתורת ישראל תשפיע על אופי מדינת ישראל.
ואומר זאת באופן ברור וחריף יותר: בשנים האחרונות התבלבלנו קצת. אולי, אם נתבטא בזהירות, קורטוב של גאווה קלקל אותנו. חשבנו שאנחנו, ודווקא אנחנו, צריכים להוביל את המדינה בכל התחומים. ותפסת מרובה – לא תפסת.
לצערנו, חלקים גדולים מהעם היושב בציון אינם מאמינים בתורה. בעשייתם הם מודרכים על ידי דאגה למדינה, לביטחונה ולכלכלתה, ואפילו עושים זאת לא רע. וברוך השם, יש באומה כוחות נפלאים ומדהימים. אנחנו, כפרטים, בוודאי רוצים ויכולים להשתלב בכל התחומים ואכן גם משתלבים, כאשר בלי ספק האמונה והתורה מביאות ערך מוסף לכל תחום.
ואולם, כתנועה, כמפלגה, יש לנו שליחות אחת, שליחות שאין מישהו אחר שעושה אותה: לשמור על הזהות, על המהות, על נשמת אפה של המדינה – הופעת תורת ישראל במישור הציבורי־ממלכתי. שימו לב: אין זו מפלגה מגזרית שתפקידה לדאוג לבני המגזר, אלא תנועה שמרימה דגל שנוגע למדינה ולאומה כולה, ואנו בטוחים שדברי הנביא אמת, ויבוא היום שכל העם יתלכד מאחורי הדגל הזה.
זה קשה, זה מסובך, כי יש לנו אחים יקרים השותפים עמנו במדינה והם חושבים אחרת על אופי מדינת ישראל. על כן חובתנו, שליחותנו ההיסטורית, להתלכד ולהתאמץ לשמור על אופייה ועל זהותה של מדינת היהודים.
אין צורך ב"כוכבים". יש צורך באנשים נמרצים בעלי יכולת ביצוע המאמינים בכל ליבם ומאודם שזוהי שליחותנו ההיסטורית־אלוקית כתנועת עם וכמפלגה, להאיר את אור התורה במבוכי הפוליטיקה הישראלית, לא להתפזר למפלגות אחרות שיש להם כוכבים, וגם לא להשלות את עצמנו שאנחנו יכולים כבר היום לנהל את כל המדינה. תפקידנו לעשות את מה שאף אחד בלעדינו לא יעסוק בו, שהוא נשמת אפה של המדינה: הופעת תורה ממלכתית שמעצבת את הזהות והאופי של המדינה.
ולבסוף אומר את דעתי בסוגיית רבנים ופוליטיקה. לעניות דעתי, רבנים בדרך כלל אינם מתמצאים דיים בנבכי הפוליטיקה, ולכן המודל החרדי שבו הרב פוסק לפוליטיקאי מה לעשות אינו מקובל עליי. מאידך, הרבנים הם אלה שהתמחו ב"מקצוע" החשוב ביותר: בירור דעת התורה. צריך אפוא שיהיה קשר בין ה"מומחים" לדעת התורה ובין ה"מומחים" לשאלות הטקטיות, מה אפשר ומה אי אפשר ואיך לעשות בפוליטיקה.
ואדגים, כדי למנוע הבנה מוטעית של דבריי: הרב עובדיה יוסף זצ"ל הכריע בניגוד לרבני הציונות הדתית שפיקוח נפש מצדיק מסירת שטחי ארץ ישראל לנוכרים. זו פסיקה אסטרטגית שבאה ממקורה של תורה. אבל כאשר הוא עסק בשאלה אם הסכמי אוסלו אכן יביאו שלום, בזה לצערנו באה תקלה נוראה על ידו. כמו שבבית החולים יש שיתוף פעולה בין הרופא ובין הרב בשאלות של פיקוח נפש וחילול שבת וכדומה, כך צריך להתקיים שיתוף פעולה תוך אמון הדדי מלא בין הרבנים לפוליטיקאים, כל אחד במקצועו.
ואני מוסיף דברים אלו, כי לעניות דעתי מסוכנת מאוד הנימה המזלזלת הנשמעת לאחרונה בשיח הציבורי – תנו לפוליטיקאים חופש, לא צריך את הרבנים. זה מתחיל בפוליטיקה ונמשך לשבת ולטהרת המשפחה ולשאר תחומי ההלכה. מי ייתן כל עם השם נביאים, וכולם חכמים ויודעים את התורה, וכך בוודאי יהיה, אך אין לדחוק את הקץ.
