ההתמוטטות לא הייתה מהירה, אך בכל זאת הייתה מפתיעה. בקרב חוקרי תאי גזע, הניסיון של פיארו אנברסה להצמיח מחדש לב אדם בשנות התשעים והאלפיים נחשב לאגדי. אך באוקטובר 2018, המוסדות שהעסיקו את אנברסה – בית הספר לרפואה של הרווארד בשיתוף בית החולים בריגהם אנד וימנס – ביקשו מכתבי עת למשוך מפרסום 31 ממאמריו המדעיים. הבקשה באה לאחר שהסכימו בתי החולים לשלם לממשלה 10 מיליוני דולרים כדי ליישב תביעות שאנברסה ואחד מעמיתיו השתמשו במידע מזויף כדי לקבל מענקי מימון.
עד כמה שהמקרה של אנברסה מעניין, הוא אינו היחיד. בחודש החולף נמשכו 13 מאמרים שמקורם במעבדתו, אך גם אם כל כתבי העת יקבלו את כל הבקשות, הוא עדיין לא יגיע לעשירייה הפותחת של מדענים שמשכו את מאמריהם מכתבי עת. גם לא בריאן ונסינק מאוניברסיטת קורנל, חוקר שיווק מזון ודמות תקשורתית לשעבר, שחווה נפילה דומה בשנים האחרונות. הכבוד המפוקפק במספר המשיכות הגדול ביותר הוא של יושיטקה פוג'י, רופא מרדים יפני שזייף את ממצאיו ב־183 מאמרים, לפי חקירה של עורכי כתבי עת ואוניברסיטאות ביפן ב־2012.
בארגון Retraction Watch שהקמנו ב־2010 עקבנו אחר המספרים האלו וליקטנו מידע על יותר מ־18 אלף מאמרים שנמשכו מכתבי עת ומהספרות המדעית, שהקדומים ביותר שבהם פורסמו ב־1756. קצב המשיכות יציב בדרך כלל: קצת פחות מעשירית האחוז של המאמרים שמתפרסמים. עם זאת, הוא עלה באופן דרמטי משנת 2000 ועד השנים האחרונות. למה? ומה משמעות התקלות האלו במדע?
כל משיכה מספרת סיפור. ברבים מהמקרים מדובר בהתנהלות לא ראויה או במרמה. חשבו למשל על דידרייק שטאפל, פסיכולוג הולנדי שבדה מליבו ממצאים מרעישים על ההתנהגות האנושית; או על אנדרו וייקפילד, שמסקנותיו המזויפות בנוגע לסכנות שבחיסוני ילדים והקשרים שלהם לאוטיזם עזרו להתסיס את מסעות ההתנגדות ההרסניים לחיסונים.
אך לפעמים המשיכות מעידות על מדע שעובד כמו שצריך, בלא כשל. משיכות נחשבות לאמצעי האחרון לתיקון פרסום אקדמי, והן סימן שהמדע פועל כנדרש. בליבו, המדע הוא מכונת התיקון העצמי האולטימטיבית. מעלים השערה, מחפשים לה תימוכין, ואז מנסים לחזור על הניסוי – ואם הוא נכשל, מנסים שוב. כשנתקלים בבעיה אחרי הפרסום, המדע מוכן להודות בבעיות ולתקנן.
המשיכות גם מספרות את סיפורם של בלשים. אנשים כמו אליזבת' ביק, מיקרוביולוגית שבחנה יותר מ־20 אלף מאמרים בעצמה ומצאה שב־4 אחוזים מהם קיימות ראיות לתמונות שעובדו באופן בלתי הולם. או ג'יימס הת'רס וניק בראון, שמכנים את עצמם "בריוני מידע", שבנו כלים מתמטיים פשוטים ויעילים למציאת ראיות לשגיאות בסטטיסטיקה.
אמת אחת במדע המודרני קובעת שטכנולוגיה – במיוחד תוכנות לעריכת תמונות – הופכת את הרמייה לקלה יותר. אך בו בזמן, היא גם הופכת את מציאתה לקלה יותר.
מקרה אנברסה גם מעלה מגמה אחרת: השימוש בחוק תביעות השווא, הידוע גם בכינוי "חוק לינקולן", כדי למצות את הדין עם מדענים שעורכים הונאה באמצעות כספים פדרליים. חוק תביעות השווא מאפשר למלשינים לקבל תגמולים על דיווח על נתונים מזויפים בבקשות ובמענקים. אוניברסיטת קולומביה יישבה מקרה דומה בעבור 9.5 מיליון דולר ב־2016; ואוניברסיטת דיוק עומדת להסדיר תיק שלכאורה היו מעורבים בו כ־200 מיליון דולר במענקים – ויותר מתריסר משיכות עד כה – בתחילת השנה הבאה.
במילים אחרות, ללוחמים בהונאה יש נשק חזק בהרבה משהיה לפני 20 שנה, והם מוכנים להשתמש בו. בעלי בריתם הם "כלבי שמירה" ממשלתיים, דוגמת המשרד האמריקני לאמינות במחקר, המפקח על מענקי מחקר ממשלתיים, ומשרד המפכ"ל של הקרן הלאומית למדע. שתי הסוכנויות עושות עבודה יוצאת דופן, אך המשאבים שלהן מוגבלים.
מספר המשיכות הגבוה, 18 אלף, הוא כמובן רק חלק קטן מהמספר הכולל של המאמרים שיש למחוק מן הספרות המדעית. אנו יודעים זאת כי כ־2 אחוזים מהחוקרים מודים, בסקרים אנונימיים, במעשים הנחשבים להתנהגות בלתי הולמת. ועל כל "מלשין" שעבודתו מובילה למשיכה, אנו שומעים על אנשים שנתקלים בחוסר תגובה או בפעולות נקם. העבודה רק מתחילה.
