טוב מוצש היקרים, היה ברור לכם שלא תוכלו סתם לפרסם לנו דוח על אחוז הדתל"שים ושזה לא יעורר הדים במגזר – לפחות כמו הפרישה של בנט ושקד או הפרק החדש של מראה שחורה. מאז הסקר עלו לי, שלא לומר בערו בי, כמה מחשבות על הנתונים שנחשפו ובעיקר על אלו שלא.
הראשונים שחשבתי עליהם הם הדתל"שים שיצאו בשאלה כי לא מצאו בן זוג. בחורים ובחורות, שהפכו להיות גברים ונשים, הגיעו לגיל שלושים וצפונה ולא מצאו את שאהבה נפשם. ואין מה להאשים אותם שהם לא יצאו או לא השקיעו או לא ניסו. הם יצאו והשקיעו וניסו. והם מתקרבים לשלושים, ופתאום החממה הדוסית כבר לא כזאת חממה, כי הם כבר פגשו חילונים וחילוניות – באוניברסיטה, בלימודים ואז בעבודה. וראו שאפילו שהם חילונים, הם כן ערכיים וכן מעניינים וממש לא נושכים. ואז יום אחד הם אמרו לעצמם, למה? למה שנגזור על עצמנו רווקות מאוחרת, למה שלא ננסה? הרי זה לא שהתבוללנו או משהו. למה למנוע מעצמנו טינדר שלם של אפשרויות? אז בהתחלה הם יצאו, ואולי הייתה אפילו מערכת יחסים. ולפעמים הם אמרו טוב, החלום ושברו, ועברו עוד כמה שנים והם כן נכנסו לזוגיות כזאת, והבינו שהפשרות בחיים הן גם ככה דרמטיות – אז לפחות שיהיו עם המון אהבה. וככה, בדיוק ככה, הם עזבו את הדת.
וגם מה עם הלהט"בים. אלו שאחרי שמצאו את עצמם שוב משתגעים, ועל סף הדיכאון בואכה אובדנות, החליטו שהם בוחרים בעצמם ובחיים. וכדי להיות שם, הם לא יכולים להישאר דתיים. כי המאבק יהיה קשה מדי ומעייף מדי וחסר סיכוי. אז הם ויתרו על הכול.
ובכלל, אני ממליצה לבדוק את מערכת היחסים העדינה בין מי שהוריד את הכיפה לבין משפחתו, משני הצדדים. השיחה המעיקה עם אמא לפני שבת, כשברור שהיא מתה לשאול מלא שאלות, אבל מצד שני מפחדת אז היא בוחרת שלא. על כל הסיפורים והלבטים והשאלות שיש ליוצאים, והרי אין כמו ההורים להתייעץ איתם אבל לא רוצים לצער אותם, אז בוחרים שלא. על מפגשים מביכים עם עוד דת"לשים בשישי בערב.
והסיפור של כל כך רבים מבני דורי. הבנים שסביב הצבא החליטו להיות חילונים – כי לא הגיוני מבחינתם שעד שיש להם יומיים חופש פעם בשלושה שבועות הם יישארו תקועים ביישוב, בעוד שאר החבר'ה מהיחידה יוצאים לחגוג ולטייל ולבלות – אז הם היו מחנים את האוטו מחוץ ליישוב (במקרה הטוב שההורים העלימו עין והסכימו לתת את האוטו, ולא אילצו חיילים בחופשה לתפוס טרמפים באמצע הלילה בסופ"ש שלהם).
ומה עם הבנות שבטיול הגדול להודו, נפתחו בסערה לחברים וחברות ולחוויות חדשות. ולחלקן נמאס מהחצאיות ולחלקן נמאס מהשבת. וכמה שנים הן חיו ככה, לא מגדירות את עצמן בכיף שלהן. הרב נח סטייל. ובסוף הן דווקא כן מצאו אהבה במגזר, רק כי הן הרגישו שהן רוצות להישאר בשפה שהן מכירות. בקודים החברתיים שהן מרגישות בטוחות בהם.
ומה עם החברים והחברות שלי, שידעו שוותיקי המגזר ורבניו בזים לדרך חייהם. דרך של דתיות חברתית. נשארנו דתיים כי ככה אנחנו מכירים. כמו שקיבוצניקים הופכים לבנים ממשיכים, כמו שאי אפשר להוציא חיפאים מחיפה. אנחנו ככה כי ההורים שלנו גידלנו אותנו ככה, וסך הכול יצאנו בסדר. והתחתנו, ובמקסימום מרדנו כשהבאנו DJ (כן צעירים יקרים, פעם כדי להתחתן כדת משה וישראל הייתם זקוקים לרב, לכתובה ולחצוצרה). ובשנים הראשונות לא הגדרנו את עצמנו. אבל אז הגיעו הילדים, ויאללה בקטנה שילכו למשפחתון דתי, כי בכל זאת אוכל כשר. ואז הילדים קצת גדלו והתחילו להבין, אז פתאום חשוב לו ללכת לבית הכנסת – לא חייבים להגיע עם תחילת התפילה, אבל הוא חיפש את הטלית שלו והתחיל ללכת. אחרי כמה שנים הוא אפילו קנה מקום. ואז הילדים גדלו עוד קצת והיה צריך להגיע למפגש בבית הספר, אז היא שמה משהו מעל הגופייה וגם הוא פתאום חזר ללכת עם כיפה, אולי עוד לא בעבודה, אבל יש לו באוטו, והיא נשלפת כשהוא מגיע לשכונה.
ובתקופה האחרונה מתרחש התהליך הכי מעניין. הגדולים של הדור שלנו כבר מתבגרים, או בדיוק מגיעים לשנת הבר/בת־מצווה של הילדים, ופתאום אנשים מחליטים לבחור להיות דתיים. אנשים חוזרים ללמוד ולהעמיק כי הם מבינים, שכמו בשאר הדברים, אי אפשר לחרטט יותר. כי הילדים היום שמים סימן שאלה בכל ערך שאתה מנסה להנחיל להם – למה שאני לא אהיה בנייד אם אתה כן, למה שאני לא ארכל על אחרים אם אתם כן – ואותו דבר קורה גם בכל מה שקשור לדת ודתיות. והנה עשינו את כל הלופ – היינו דתל"שים לרבע שעה, אחר כך סתם זרקנו, ולבסוף נשארנו כי נח. והנה היום, אחרי כמה עשרות שנים, אנחנו בוחרים מחדש. בעומק, באהבה.
