בשבוע שעבר כתבתי שעל נפתלי בנט ואיילת שקד מוטלת חובה פוליטית לאחד את כל הכוחות שמימין לבית היהודי. לא שיערתי אז שהם יעשו זאת מהר כל כך, ובעיקר לא שיערתי את הדרך שבה הדבר יצא אל הפועל. כי גם אם לא זו הייתה מטרת פרישתם, זו אחת התוצאות הישירות שלה.
ניתוחים הם הליך כואב ורב־סיכונים. הם גם מותירים אחריהם בהכרח פצעים כואבים ונדרש זמן עד שהם מגלידים. גם הניתוח שניחת עלינו בהפתעה גמורה היה הכרחי. הבית היהודי הכיל עד השבוע שני מרכיבים שונים. הראשון, ליבו ומהותו, היא התפיסה הדתית־אמונית־תורנית שהביטוי החברתי־פוליטי שלה הוא ציבור הכיפות הסרוגות, והתנועה הפוליטית שמייצגת אותה היא הבית היהודי, תקומה והאיחוד הלאומי. בנט ושקד הביאו איתם לבית היהודי מרכיב שני, והוא יכולות פוליטיות יוצאות דופן, גישה כלל ישראלית טבעית־אינטואיטיבית, ויכולת להתחבר ולחבר ציבורים נוספים מתוך חוויית חיים שאין בה עוד דתיים וחילונים, אלא כולנו יהודים.
מה שהתברר במוצאי שבת הוא ששני הקצוות האלה אינם יכולים עוד להכיל את המתח שביניהם. התברר שבנט ושקד לא מסוגלים להכיל את העמדה האידיאולוגית־אמונית, שהמבטא הפוליטי המובהק שלה כרגע הוא לטעמי בצלאל סמוטריץ'. כל שכן שהם לא היו יכולים, אף שהדבר התחייב מבחינה פוליטית־אלקטורלית, להכיל את שני המרכיבים הנוספים של המחנה האמוני, עוצמה לישראל ויחד, לפחות על חלקיה החרד"לים.
מצד שני, התברר שכמה ממיצגי התפיסה האמונית, חלק מהציבור החרד"לי, מרבניו ומנציגיו הפוליטיים, אינם מסוגלים להכיל את הפתיחות לכלל ישראל של בנט ושקד; אפילו לא לקבל עליהם להדריך אותה ולסייג אותה במקום שיש צורך. גם לתת חופש פעולה ליכולת התמרון הפוליטי של השניים הם לא הצליחו. הניתוח היה אם כן הכרחי, ונראה שעשויה לצאת ממנו ברכה לשני הצדדים.
הצד האמוני יצטרך עכשיו להתאחד. שום ברירה לא תהיה לו. הבית היהודי, תקומה והאיחוד הלאומי, עוצמה לישראל ולפחות החרד"לים של יחד יצטרכו ללכת עכשיו בצוותא לבחירות. האיחוד הזה חשוב לא רק אלקטורלית, ומבטיח שלא יאבדו קולות כפי שקרה בבחירות הקודמות, אלא הוא גם חשוב אידיאולוגית. מהמחנה הזה, שיכלול חלק ניכר מ"הכיפות הסרוגות", תצא עמדה אמונית ברורה, בהירה ולא מתנצלת, שלא הייתה יכולה לצאת כשבנט ושקד עמדו בראש. כאן תוכלנה להיווצר ולהופיע התפיסות האידאולוגיות האמוניות המדויקות, שתמשוכנה אחריהן בהמשך תהליך התחייה את העגלה הלאומית כולה.
בשבוע שעבר פורסמו כמה סקרים שהראו שהבית היהודי והאיחוד הלאומי לא עוברים את אחוז החסימה. כשיצרפו אליהם את עוצמה לישראל ואת החלק החרד"לי של יחד, אין ספק שהם לא רק יעברו את אחוז החסימה אלא הרבה יותר מכך. עליהם להציע גם למשה פייגלין להצטרף, אף שסביר שהוא יסרב, שכן מי שרוצה ליצור מחנה אמוני גדול ככל האפשר, חובה עליו לפתוח את הדלת בפני כולם.
עם זאת, יש גם מקום וחשיבות עצומה לפתיחות וההכלה שמייצג היום הימין החדש. ציבור רחב מאוד של "כיפות שקופות" למיניהן, שמתקשה להתחבר למחנה הדתי, יוכל עכשיו לבוא לידי ביטוי בימין החדש. גם היכולות הפוליטיות של בנט ושקד הן אוצר שאסור לוותר עליו. הימין החדש יהיה חייב לקבל פרנסה אידיאולוגית – כמובן, במינונים המתאימים לו – מהמחנה האמוני, אחרת הוא ילך ויתייבש מבחינה רעיונית. הוא גם יצטרך להיזהר מלעבור קווים אדומים מסוימים, כי גם אם הוא לא אמור להיות תנועה דתית, הוא אמור להיות תנועה יהודית־מסורתית. כרגע יש באופן טבעי מתיחות בין הצדדים, אבל בהמשך הפצעים יגלידו, והם יצטרכו לשתף פעולה הן מסיבות פוליטיות, הן בגלל העבר המשותף, והן בגלל הקרבה האידאולוגית.
אם מישהו היה שואל אותי במי לבחור מבין השניים, הייתי עונה לו שאם מבחינתו קיימת עדיפות, שילך אחרי נטיית ליבו, אבל אם הוא מתלבט בין שניהם, ומבחינתו יש אפשרות לבחור במחנה האמוני, זו ברירת המחדל הנכונה. כי ה"מה" חשוב מה"איך". צריך לתת לו כוח, לטפחו ולפתחו. הוא מקור העמדות והערכים. הוא הליבה.
לא בטוח ששתי התנועות עוד תחזורנה לחיים משותפים, ושישררו ביניהם בעתיד אהבה אחווה שלום ורעות. אבל אין שום סיבה שלא יהיו ביניהם לפחות שיתוף פעולה, הערכה, פרגון וכבוד הדדי.
