לפני 17 שנה פרסם אורי אורבך את "סבא שלי היה רב" – לקסיקון דתי־חילוני ישראלי. בימים ההם, חילונים נהגו להתהדר בייחוס המשפחתי הדתי שלהם. והנה בשנת 2018 התהפכו היוצרות – רכונים מעל שני דוכנים, כמו שני נערי טקס יום הזיכרון שחולקים ביניהם את הטקסטים, השוויצו בנט ושקד בזיקה המשפחתית החילונית שלהם.
מה אפשר להסיק מהאקזיט הפוליטי הזה? הנה כמה נקודות ששווה לחשוב עליהן.
המפץ נולד מזמן. הוא התקיים כבר שנים קודם, בוויכוחים הבלתי פוסקים בין חרד"לים ללייטים, בין נאמני תורה ועבודה לנאמני החינוך התורני, בין חובבי שו"תים לאלו שכבר מזמן הסירו את הרב מהחיוג המהיר. כל מה שקרה הוא שהפיצול הפנימי הדתי קיבל גם ביטוי פוליטי. מתי הוא הבשיל? באותה פגישה לילית חשאית שבה שכנע ראש המל"ל את הרב דרוקמן ללחוץ על בנט ושקד שלא יפרשו מהממשלה.
על בנים ורבנים. לא צריך למהר לקבור את הבית היהודי. עם חבירה לאלי ישי, סמוטריץ' בראש ורשימה קצת יותר אטרקטיבית, היא בהחלט יכולה לעבור את אחוז החסימה. ואולם, רגע אחרי האקזיט, כשהח"כים הנותרים התכנסו לישיבת חירום עם הרב דרוקמן, הם ביצעו את הטעות הטקטית הראשונה שלהם: איש מהם לא נתן דעתו לאיך שהסצנה תצטלם בחוץ – חבורת גברים מבוגרים בבגדי שבת מסתודדים עם רב ללא נציגות נשית. אפשר כמובן לזקוף לזכותם את העובדה ששתי הח"כיות היחידות בסיעה – שקד ומועלם – הרגע פרשו ממנה. מצד שני ישבו שם פעילי המפלגה ויועצים נוספים, וגם ביניהם לא נצפתה אישה לרפואה. זה כשלעצמו מעורר מחשבות נוגות על נוכחותן הדלילה של נשים לא רק בפרונט, אלא גם בגזרת הפעילים ובמעגל המקורבים של המפלגה.
התמונה הזאת מזקקת לתוכה שני פרמטרים נוספים, מעבר לשאלת הדתיות מול החילוניות, שינהלו את נדידת המצביעים בין שתי המפלגות: עד כמה הציבור הדתי־לאומי מעוניין שגדולי הדור שלו יתערבו בפוליטיקה, ועד כמה תהליכי הפמיניזם במגזר הצליחו לחלחל לתודעה. גם אם הבית היהודי יצליחו לגייס נציגות נשית בדמות סטרוק או אחרת, מולם תעמוד מפלגתם של בנט ושקד עם נוכחות נשית מוגברת. תהליכי הפמיניזם לא פוסחים על נשים תורניות במגזר – גם להן יש תודעה פמיניסטית. אם כל מה שהבית היהודי תצליח להציג הוא עלה תאנה נשי אחד, לא בטוח שזה יספיק.
רוצים אותך בטלפון. בורסת השמות בעלייה, ועשרות ידוענים מהימין קיבלו הצעות להצטרפות. בנט ושקד ברחו מהמגזריות של הבית היהודי, אבל הם יגלו שגם להרחבת השורות יש מחיר. כל שם שייזרק עשוי לגרור אחריו תגובות מסתייגות מהצד החילוני או הדתי, וקשה לרצות קהל מצביעים כל כך מגוון. בנט ושקד ישאפו לפנות לדמויות הקונצנזואליות ביותר כשטראומת אוחנה עוד בזיכרונם. קל זה לא יהיה.
על הסליחה. ברגע שפורסם שמו של ינון מגל כמי שהוצע לו לחזור לפוליטיקה, החלה המקהלה המתוזמרת על רוטנר ופרשיית ההטרדות. לא שזה לא שיקול לגיטימי לתמיכה במועמד או פסילתו – אך כדאי לזכור שהמעשים שיוחסו לו נמצאים בקצה המתון ביותר של סקאלת ההטרדות, שהתיק נגדו נסגר ללא הגשת כתב אישום, ושהאיש התנצל מיד עם פרסום הפרשה. בכל חברה בריאה אמור להינתן קרדיט כלשהו לשינוי ותיקון. אם לאדם כמו מגל שהתנצל, פרש לביתו ועשה חשבון נפש לא ניתנת הזדמנות להוכיח את עצמו מחדש, אז למי כן?
נשק יום הדין. עד היום האסטרטגיה של נתניהו הייתה להפוך את כל מי שמעמיד לו אלטרנטיבה ל"שמאל". אפילו על גנץ, שנכון לכתיבת שורות אלו טרם הסגיר את דעותיו, הספיק לומר שהוא "לא מתערב כיצד השמאל מחלק את הקולות שלו". אבל את בנט הוא לא יכול להפוך לשמאל; מה תהיה מהלומת הנגד שלו?
אנחנו מצויים במערכת בחירות מבוזרת ושונה מסוגה. השמאל אינו פונקציה, רשימות רבות מגרדות את אחוז החסימה, והרבה מפלגות מרכז ממלאות את החלל ועשויות לנגוס באלקטורט של הליכוד. הכול מתייחסים לליכוד כמפלגה היחידה שתוכל לרכז סביבה קואליציה, אך האם זה מחויב המציאות? בנט אמר בהצהרתו שהוא לא אוהב את הרעיון שהוא תמיד בכיס של נתניהו. לגבאי הוא לא יכול לחבור, אבל מה לגבי גנץ השותק, בהנחה שיעדיף להשמיע קולות של ימין בקמפיין שלו? מה לגבי התסריט של קואליציית מרכז־ימין ללא הליכוד, האם הוא עד כדי כך מופרך? אם נתניהו לא ינפק תכסיס פוליטי סטייל "הערבים נוהרים לקלפיות", התרחיש הזה עוד עלול להיות אפשרי.
