באחת ממסותיו מסר הרי"ד סולובייצ'יק מסורת חיה שעוברת בתוך משפחתו, וכך אמר: "סח לי דודי הרב מאיר ברלין כי שאל פעם את ר' חיים איש בריסק: מהי תעודת הרב? והשיב לו: לתבוע את עלבונם של גלמודים ועזובים, להגן על כבוד העניים ולהציל עשוק מיד עושקו". זו הייתה תשובתו של גדול הלמדנים והאנליסט התלמודי הגאון ר' חיים מבריסק. את עולם הלימוד והסברה יש לייחד לבית המדרש, ואילו את הנהגת הקהילה יש להקדיש לשלומם ולכבודם של החלשים.
עוד כותרות באתר מקור ראשון
–"הגברים מרגישים שהשלטון ניטל מהם והקרב הופך למכוער"
–"הדיאלוג החשוב כיום הוא בין מכה לירושלים"
–צבא המטאטאים: מתקפת הבוטים שמאיימת על הבחירות
–מתיחות בין הנהלת בתי המשפט למשנה ליועמ"ש
דבר זה למדנו בכל הדורות לפי העיקרון ש"בית הדין הוא אביהם של יתומים". וכבר אמר שלמה המלך: "ושבתי אני ואראה את כל העשוקים אשר נעשים תחת השמש והנה דמעת העשוקים ואין להן מנחם ומיד עושקיהם כוח ואין להם מנחם".
בעת האחרונה, על רקע פרסומים נוספים של פגיעות מיניות וניצול של תמימים בידי דמויות רבות־כוח, נחשפנו לעדותו ולעולמו השבור של נתנאל פרבשטיין האמיץ, בוגר ישיבת נתיב מאיר, שנושא את כאבו כבר עשרות שנים. כמותו חיים בתוכנו עשרות נשים וגברים, ובוודאי מאות אם נתייחס לכלל החברה, הנושאים עמם כל חייהם פציעות נפשיות עמוקות.
בשנים האחרונות נחשפו בעיקר הרבנים עזרא שיינברג, אליעזר ברלנד ומוטי אלון במעשים כאלה. למרבה הצער יש עוד נושאי תפקידים רבניים רבים, מחנכות ומחנכים מפורסמים פחות, שמעשיהם הרעים והקשים נחשפים בידי הנפגעים יום־יום, גם אם באיחור של שנים, מפני כובד המשא ועוצמת הכאב.
באופן טבעי, הציבור שנחשף למעשי הנבלה האלה מצד בעלי תאוות בלתי מרוסנות, הפוגעים באכזריות בנפשות תמימות, חפץ לראותם תלויים ומוקעים בכיכר העיר. זוהי ציפייה טבעית, אבל היא הנושא המשני כאן. ודאי שיש להעניש את הפוגעים הרעים האלה בחומרה, אולם זה קורה בדרך כלל לאט, אם בכלל, מפני הקושי העצום להתלונן במשטרה ולהיחקר במשפט, ומפני אופיו של ההליך הפלילי. גלוי וידוע שרק אחוז מזערי מכלל האנסים והפוגעים בכלל בחברה מורשעים לבסוף בהליך פלילי, ונענשים בחומרה. גם בארגוני הסיוע לנשים לא תמיד ולא מיד ימליצו לנפגעת להתלונן במשטרה. הכול תלוי במצבה הנפשי ובנסיבות המקרה.
אבל הנושא המרכזי שהרבנים החפצים למלא את שליחותם, והחברה כולה, נתבעים להידרש אליו, הוא היחס אל הנפגעים ואל דמעת העשוקים. איש, אישה, נער או נערה שנפגעו פגיעה מינית הם בראש ובראשונה פצועים ומדממים נפשית. תפקידו של כל רב לחוש לעזרתם בכל כוחו, כמו חובש בעת פיגוע. הטיפול הראשוני הוא הושטת יד לעזרה, חבישת הפצע וסיעוד הנפש. האמון הראשוני והתמיכה המיידית הן פעולות הצלה, שלעומתן לכידת הפוגע והחקירה המלאה הם במקום המשני. זמנם עוד יבוא. כאשר הפצועים לפניך תפקידך להיות "הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם". ואם אינך יודע לעשות זאת, חובה עליך לפנות ולהפנות למי שיודע, ולבדוק את עצמך אם אתה מתאים להנהיג קהילה או ישיבה.
טיפולו של הרב צריך להיות בדיוק כמו בכל מצב של פיקוח נפש. הפגנה של אי אמון או פעילות מתוך רפיון ידיים הן כמו אונס נוסף או מכה אנושה לנפש הנפגעים. בהלכות פיקוח נפש אנו פועלים בביטחון גמור ומחללים את השבת גם על ספק, ואפילו על חשש רחוק של פיקוח נפש. "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה". פגיעה מינית היא רציחת נפשות. היו כבר התאבדויות בקרב נפגעים. ללא ספק נפשם מדממת, ובריאות נפשם נתונה בסכנה גמורה המקבילה לסיכון חיים. הפצע הנפשי הזה יעצב את כל חייהם, וישפיע על יכולתם להקים משפחה ועל בני זוגם ועל ילדיהם לעולם. כל עמדה אחרת מצד הרב או המטפל היא בבחינת "לא תעמוד על דם רעך".
כאשר נודע לנו על אדם מסוכן לבריות או לתלמידיו, חובתנו להגן עליהם ולהציל אותם במהירות ובאחריות באופן מיידי. כל פעולה אחרת היא זלזול בחיי נפשות. כל ציפייה שהפוגע יפסיק לעשות זאת – אם מעצמו ואם מפחד הבריות – היא תמימות, אי הבנה מקצועית וחוסר אחריות בסוגיות של סכנת חיים.
בשנים האחרונות הולכות ומוקמות בכל מקום ובכל קהילה "ועדות מוגנוּת". כשמן כן הן. אין לצפות מהן להתמודד מול עבריינים. תפקידן לתת יד ולהושיע עשוקים, להגן על הקהילה ועל הנוער בכל דרך ראויה, וכמובן להוביל תוכניות מניעה.
לאחר שננקוט את כל פעולות ההצלה וההגנה הנדרשות או אז ניבחן גם ביחסנו לפוגע. הצורך להוקיעו ולהרחיקו ממעמדו והמאבק בחיפוי ובניסיונות טיוח הן מבחנו הבא של כל רב קהילה, והוא מבחן לעוצמתה המוסרית של כל קהילה.
