במישור האישי, פרישתם של נפתלי בנט ואיילת שקד מהנהגת הבית היהודי, ממש עם תחילתה של מערכת הבחירות, היא אכן צעד בוגדני. המפלגה פרשה בפניהם שטיח אדום, ואפשרה להם להיות מוכרים בתוך זמן קצר בזירה הלאומית. את ההיכרות הזאת הם מבקשים עכשיו להוון בדרכם החדשה. מצד שני, צריך גם לזכור שהשטיח האדום לא נפרש מטוב לב או חסד, אלא מפני שכבר לפני שש שנים, כשהחלו את דרכם בבית היהודי, היה ברור שלולא מנהיגות חדשה וכריזמטית המפלגה תגווע.
יתר על כן: במישור הציבורי דווקא יש בשורה במפלגה החדשה, כחלופה ימנית מכובדת לליכוד שהשחית את דרכו. האנשים שהציג עד כה הימין החדש מזוהים בסך הכול כישרי דרך, וגם עמדותיהם ממלכתיות. אף שהם ממוקמים ימינה מהליכוד, הם מעולם לא השתלחו ביריבים משמאל באופן שראש הממשלה או להקת חנפניו (מירי רגב, דוד ביטן, דודי אמסלם) הרשו לעצמם לעשות. גם שקד, שנאבקה בתפיסת העולם האקטיביסטית של רבים משופטי בית המשפט העליון ופעלה למינוי שופטים שמרנים, הקפידה כל הזמן לכבד את עצם חשיבותה של מערכת המשפט ומעמדה.
ברוח האחריות הזאת, מן הראוי להפנות לבנט ושקד עוד שתי בקשות. האחת, שבניגוד לדרכם בבית היהודי, יואילו נא להתייחס מעכשיו גם לסוגיות של דת ומדינה. הרושם הוא שמלבד החשש להרגיז את בעלי בריתו לשעבר, החרד"לים, השתדל בנט להימנע מעיסוק בסוגיות הללו גם מחשש שהתקוטטות עם החרדים תמקם אותו בנישה הסקטוריאלית של "הדוס" (אמנם דוס נאור, אבל עדיין דוס), במקום להיחשב כמי שפועל בליגה הלאומית של סוגיות החוץ והביטחון.
אם אכן כך, יש בעמדה הזאת טעות עמוקה: השיח הלאומי הכלל־ישראלי משווע לעמדת מרכז מאוזנת בתחום הזהות והתרבות, שתדחה את הדתיות הרדיקלית, שמתעניינת רק בכפיית ההלכה הקיימת, ולא בכבוד האדם וזכויותיו; וגם את החילוניות הרדיקלית, שלדידה החברה הישראלית היא אוסף של אטומים בודדים, שכל עניינם בזכויות הפרט ואין להם רצון במכנה משותף תרבותי וזהותי. הצירוף והאיזון של "יהודית ודמוקרטית" חשוב למימוש לא רק מול העולם הערבי וערביי ישראל, אלא גם בשיח היהודי הפנימי.
הבקשה השנייה נוגעת בתחום הכלכלי. בראשות בנט ושקד הפגינה הבית היהודי עמדה כלכלית־חברתית קפיטליסטית מאוד, כמעט ליברטריאנית: הממשלה צריכה לצמצם את פעילותה, במיוחד בתחום הכלכלי, ולהסתמך כמה שיותר על כוחות השוק. יש רבים הרואים קשר ברור בין התפיסה הזאת לתפיסה ימנית מדינית, ומבחינתם תפיסה המדגישה את הצמיחה הכלכלית היא בעלת בריתה של תפיסת העוצמה המדינית.
אלא שחוסן לאומי אינו מושתת רק על צמיחה כלכלית של המדינה. עוד יותר מכך הוא אמור להישען על הסולידריות שבין האזרחים. אם רבים מהאזרחים מרגישים שהם מופקרים לגורלם מבחינה כלכלית וחברתית, ספק אם תימצא להם המוטיבציה הנדרשת לשותפות באתגרים הלאומיים.
ולמרות זאת, עם כל חשיבותן של סוגיות אלה, צריך לומר שאין הן בעייתה העיקרית של המפלגה החדשה. הבעיה הזאת טמונה בעובדה שהימין החדש הוא אכן בשורה ראויה לימין הישראלי, אבל בד בבד הוא מותיר את הציונות הדתית עם שוקת שבורה. במידה רבה, זה כמעט בגדר עונש ראוי לציונות הדתית: מרגע שהיא בחרה למקד את זהותה בסוגיית ארץ ישראל השלמה, שבה אין לה ערך מגזרי מובהק לעומת אנשי ימין אחרים, אך טבעי הוא שבסופו של התהליך ציר הזהות הפוליטית של אנשיה יהיה ציר הימין, ולא מפלגת מגזר.
גם אני לא בעד מפלגה שזהותה ויעדיה מגזריים. עם זאת, צריך לומר שיש דווקא לציונות הדתית ערך מוסף רעיוני, לא מגזרי, שאמור להתבטא גם באופן פוליטי: היא צריכה להיות אבן הראשה בהתארגנות פוליטית שעניינה לא מדיני־בטחוני אלא תרבותי־זהותי; אבן הראשה של כל מי שיש להם עניין באיזון בין שלוש הזהויות של העם היהודי בעת החדשה: הדת, הלאומיות והערכים האוניברסליים. זו צריכה להיות מפלגת ההתחדשות היהודית, שתאגד ימנים ושמאלנים מכל הזרמים ותפיסות היהדות. אכן, בית יהודי, לא מגזרי.
