יש לעמוס עוז סיפור אחד, עצוב ויפה, שהופיע ב"באור התכלת העזה". זה סיפור על אדם אחד, שנמצא בלונדון בשעת לילה מאוחרת, כשהעיר שקועה בערפיח מלוכלך וסמיך. והאוויר כל כך שחור ומלוכלך. גם אם הולכים עם פנס אי אפשר לראות כלום. הכול שחור שחור. והאיש ממהר, הוא חייב להגיע לקצה השני של העיר, כי אשתו בבית החולים. והוא יוצא לרחוב, ואין נפש חיה. אין אנשים, ואין מכוניות, ואין מוניות, ואין רכבות, ואין כלום. יש רק חושך. והאיש מנסה ללכת שני צעדים בחושך. אבל הערפל והזוהמה והאפלה מעוורים אותו. הוא לא רואה כלום. בצר לו, הוא מתיישב במקום, וצועק. הלו, תעזרו לי, הצילו, הלו, אני צריך עזרה.
ופתאום מישהו ניגש אליו. איש זר, שהוא לא מכיר. הזר שואל אותו, מה קרה, מה הבעיה. והאיש אומר לו, אני חייב להגיע לבית החולים, ואני לא רואה כלום. והזר הטוב מושיט לו יד חמה ואומר, אין בעיה, אני אקח אותך לשם. וזה באמת מה שקורה. הזר אוחז בידו של האיש, ומוביל אותו בעיר המפויחת. הוא מכיר את הדרך, והוא אומר לאיש, עכשיו נפנה שמאלה, או, עכשיו נפנה ימינה, או, תיזהר, יש כאן מדרגה. ובסוף הם מגיעים לבית החולים. וכשהם מגיעים האיש מחבק את הזר שהוביל אותו בחושך, ואומר לו, תגיד, איך הצלחת לנווט בערפיח הזה ככה. איך הצלחת לראות משהו באפלה הזאת. והזר עונה לו, מיד, ובלי להתבלבל – אני עיוור.
והאיש העיוור, במשל הזה של עמוס עוז, הוא הרי הסופר, שעוטף את קוראיו במילים טובות, אוחז בידיהם, ומוביל אותם בנבכי העלילה. החיים כל כך מלוכלכים וחשוכים ואפלים ועכורים. לפעמים לא ניתן לראות בהם דבר. וסופרים הם מומחים לחושך. הם מין עיוורים כאלה, מנותקים, תלושים, רגישים, חלשים ואומללים, שיכולים לתת לנו יד בערפל. להזכיר לנו את ששכחנו. להחזיר לנפשנו איזו לחלולית שאבדה. ולהוביל אותנו אל המקום שבו אנחנו רוצים להיות.
יותר משבוע עבר מאז שעמוס עוז נפטר, והלב שלי עדיין מכווץ ומובס. בתוך כל החושך והלכלוך והזוהמה והגסות של החיים, הוא היה העיוור שלי. הוא היה זה שהוביל אותי – במילותיו החכמות והרכות, בסיפוריו העדינים, העצובים, היפים והמוקפדים, בדמויותיו המרהיבות, העלובות, הפגומות והמשתוקקות – הוא היה זה שהוביל אותי אל העדינות ואל הפשר.
עדינות. מי יכול לכתוב עדינות כזאת. מי יכול להריח עדינות כזאת. חנה גרינבאום, במיכאל שלי. איך אפשר לכתוב תסבוך כזה. איך אפשר לאחוז בשבריריות כזאת. ואלק, מקופסה שחורה. איך אפשר בכלל לדמיין אלימות אומללה כזאת. איך אפשר לכתוב רשעות חלשה כזאת. ואמא שלו, בסיפור על אהבה וחושך. איך אפשר בכלל לשאת את הכאב שלה, את השקט שלה, ואת המוות שלה. וכמה עדינות נדרשת כדי לכתוב כאב יתמות שכזה. גם אני יתום, וכל פעם שאני רוצה לכתוב את זה אני נשנק.
וגם בסיפורים הקצרים שלו העדינות הזאת מבעבעת. יש סיפור אחד, ב"בין חברים", שאני כל הזמן חוזר אליו. "מלך נורבגיה" קוראים לו. זה סיפור אהבה דק מן הדק, על קשר אומלל שמתהווה בין שני חברי קיבוץ שפופים ואפורים. צבי פרוביזור ולונה בלנק. צבי הוא רווק נמוך וממצמץ בן חמישים, שאוהב לבשר בשורות רעות לחבריו. לונה היא מורה אלמנה ומיוזעת, בת ארבעים וחמש. כל הקיבוץ שונא את צבי. מתחמק ומתרחק ממנו. אבל לונה דווקא מתקרבת. בערבים הם יושבים על הספסל השמאלי בשיפולי הדשא. הוא מדבר אליה וממצמץ, והיא מועכת את מטפחתה בין אצבעותיה. ככה עמוס עוז כתב. מי יכול לכתוב דבר עדין כזה.
ואחרי כמה שבועות כאלה, של קרבה איטית ודקיקה ומהוססת, צבי ולונה יושבים שוב על הספסל. ולונה אומרת לצבי, אתה אדם כל כך רגיש. ומיד מוסיפה, למה אתה לוקח על כתפיך את כל צער העולם. וצבי משיב לה, שלדעתו לעצום עיניים למראה אכזריות החיים, זה גם טיפשות וגם חטא. לעשות אנחנו יכולים רק מעט מאוד, אז צריך לפחות להגיד. ולונה כל כך מתרגשת ממה שצבי אומר, שהיא לוקחת את היד שלו, ומקרבת אותה אל חיקה. וצבי, שלא רגיל למחוות מעין אלה, מושך את היד בחזרה באלימות, ומתחיל למצמץ בגסות. ולונה נבהלת. ואחרי כמה ימים היא שמה לו פתק קטן מתחת לדלת, סליחה אם פגעתי בך, ומבקשת לדבר. וצבי עונה לה בחזרה, בפתק משלו, מוטב שלא, זה לא ייגמר טוב. וככה הסיפור שלהם נגמר. לפני שהוא בכלל קרה. ולונה עוזבת את הקיבוץ. ואנחנו נשארים עם צבי, ועם הכאב הדק והאומלל הזה, שהחיים מלאים בו.
והסיפור הזה של צבי ולונה, כל כך קטן, כל כך רפוי ואומלל. מי עוד היה מספר אותו. מי היה מקשיב לו בכלל. כמה רגישה התודעה צריכה להיות, כדי להשתוקק אל סיפורים מעין אלה. כמה חמלה צריכה להיות באוזן ששומעת כאלו איוושות געגועים רכות. העולם הזה כל כך רועש, חופז ובן חלוף. למי יש זמן בכלל לכאוב את מצמוציו של צבי. למי יש כוח לתבוע את תשוקתה היבשה של לונה. רק עיוורים גמורים יכולים לשמוע רחשים מעין אלו. רק עיוורים כמו עמוס עוז, ששמע ושמע ושמע, כל מה שניתן לשמוע. כל גניחה ונאקה ושקיקה ולחישה. הכול הוא שמע. את כולם הוא ראה. ובארץ שהיא אוקיינוס של תופת, של מלחמות ופיצוצים, הוא נכסף אל העדינות.
ובכל פעם שהיו באים אליו מראיינים נחושים שרק חיפשו כותרת, בכל פעם שהם שאלו אותו מה תפקידה של הספרות, או מה תפקידה של הספרות בסכסוך הישראלי־פלסטיני,
או מה תפקידה של הספרות בתודעה היהודית, עמוס עוז היה תובע מהם לשנות את השאלה. אל תשאלו אותי על תפקידה של הספרות, הוא היה אומר. תשאלו אותי על המ־ת־נ־ה של הספרות. כי הספרות היא מתנה. הספרות היא מתנה כפולה. מתנה של זהות ושל ניכור.
הספרות היא מתנה של זהות. כשאנחנו לוקחים ספר וקוראים בו, ופתאום, בעמוד עשרים וארבע, הנשימה נעתקת. וואי, זה ממש אני. איך הסופרת הזאת ידעה את זה. איך היא ידעה את זה. והיא לא מדברת עליי. היא מדברת אותי. אותי ממש, את הסודות שלי, את המאוויים שלי, שלא גיליתי לאף אחד. איך זה יכול להיות. מה זה, איך מישהו מבין אותי ככה כמוני.
והספרות היא גם מתנה של ניכור. כי פתאום, באותו הספר ממש, בעמוד ארבעים ותשע, פתאום הגיבור של הספר נבהל, ומושך את היד באלימות, ושוב הנשימה נעתקת. וואי, אני בחיים לא הייתי עושה דבר כזה נורא. וואי, זה הכי לא אני שיש. איזה מזל שזה לא אני. ואיך בכלל יכול להיות שמישהו בעולם הזה יכול לכתוב דבר מה שהוא כל כך שונה ממני.
זאת המתנה הכפולה של הספרות לקוראיה המשתוקקים. מתנת ה"זה אני", ומתנת ה"זה לא אני". ככה אנחנו מבררים מי אנחנו בעולם הזה. ככה אנחנו מתוודעים לעצמנו. ככה אנחנו מזהים את עצמנו מחדש. ולאט לאט הגבולות מתחילים להתרחב. ולאט לאט התודעה הולכת ומתגמשת. לאט לאט, בזכות הכפילות הזו, יש יותר אנחנו בעולם. זאת המתנה של הספרות. להעניק לנו עוד אנחנו. לכן אין לספרות תפקיד. כי הספרות היא מתנה. ואנחנו, הקוראים, אנחנו המתנה שבמתנה שלה. וגם את הדבר הזה למדתי מעמוס עוז.
ופעם אחת, לפני שנתיים בערך, יצאתי מאיזה שיעור בבניין נפתלי באוניברסיטת תל־אביב, וראיתי אותו מולי. את עמוס עוז. ככה, סתם, ברחבה של הבניין. והוא היה יפה ועדין ומקומט וחכם וקצת שמנמן. והיו לו מין כפכפי בריאות כאלה חמודים, ומשקפיים עם חוט. ומתחת למשקפיים היו לו עיניים כחולות ויפות ועצובות.
בלי לחשוב יותר מדי ניגשתי אליו, ואמרתי לו, סליחה, אני יכול להפריע לך, ועמוס עוז הסתכל עליי ואמר, כן, בבקשה, ואני אמרתי לו, רציתי לומר לך שאני אוהב אותך, ועמוס עוז הביט בי במבט טוב ומאיר, ואמר, תודה רבה, ומיד הושיט לי את היד ללחיצה. ובאמת לחצנו ידיים, ואמרתי לו, יא אללה, אני מתרגש נורא, ועמוס עוז חייך ואמר, איך קוראים לך חביבי, ואני אמרתי לו, יאיר, ועמוס עוז אמר, יאיר מה, ואני אמרתי, יאיר אגמון, ועמוס עוז שחרר את היד שלי ואמר, טוב, תודה רבה יאיר, ואני אמרתי לו, תודה, להתראות, וריחפתי משם לטוסטוס שלי, והלב שלי דפק ודפק, משמחה ומאהבה, למילים הטובות והמדויקות שיש בעולם הזה, ולאנשים החכמים והרגישים שכותבים אותן.
והנה, לפני שבוע הוא נפטר. הלב עדיין מכווץ ומובס. כבר שבוע שאני מסתובב בעולם מותש ומוכה געגועים. לא מזמן, באחד הראיונות האחרונים איתו, עמוס עוז אמר שהעולם הוא בסך הכול מקום די נורא. והחיים ככלל, נגמרים לא טוב. בדעיכה, במחלות, בדמנציה, במוות. החיים נגמרים לא טוב. וגם בדרך, עד שהם נגמרים, יש לא מעט סבל ואכזבות ואבדות. אז מה כבר יכול להיות אם אדם מוצא לו נחמה קטנה בחיים האלה. מה כבר נותר לנו בעולם, מלבד כמה נחמות.
והנה שוב התייתמתי. מת לי אבי הספרותי האהוב, מחולל הנחמות, הרגיש והעדין. מת לי האיש הטוב שראה הכול, ושמע הכול, והרגיש הכול, ואהב הכול. מת לי האיש הרך שהוביל אותי, יד ביד, במין נחישות מבולבלת, בתוך הערפיח השחור והמלוכלך של החיים. זר עיוור מדויק ורגיש בים שחור של אהבה וחושך.
ויהי זכרו ברוך.
