כשקוראים את "אש וזעם" – ספרו החדש של העיתונאי מייקל וולף על חודשיו הראשונים של דונלד טראמפ כנשיא ארה"ב – כמעט אפשר לשמוע את קולו של העורך הראשי בהוצאת הספרים הניו-יורקית הוותיקה "הנרי הולט" מאיץ במחבר: "קדימה מייק, אסור לנו לפספס את המומנטום של ציון יום השנה לנשיאות"; "כן, אני מבין שאתה צריך עוד זמן כדי לוודא כמה דברים, אבל אני צריך רב מכר"; "אויש נו, מה אתה מתעכב איתי על ניתוחי עומק, תן כותרת עסיסית ושחרר!"
זהו ספר מעניין, צריך לומר. והאמת היא שצריך להיות בעל כישרון מיוחד בשביל להפוך ספר שכזה למשעמם. רק שבדרך לתוצאה הצליח וולף ליפול בכל בור מקצועי כמעט, ובאופן אירוני מדגים לאורך הספר את כל הפגמים שניסה להדביק לנשוא ספרו: חוסר שימת לב לפרטים, עיסוק בטפל במקום בעיקר, ואי דיוקים שכבר יש מי שמכנה אותם שקרים.
התועלת העיקרית בקריאת הספר החדש היא בהענקת תמונה רחבה של המתרחש בבית הלבן. לו וולף היה מוותר על יצר המציצנות ושם קצת פחות דגש על רכילות משרדית, מה שהיה נשאר – והוא טוב דיו – היה שרטוט מוקדי הכוח האמיתיים ואלה שפועלים מאחורי הקלעים בבית הלבן החדש.
כל מי שעקב אחרי המתרחש בוושינגטון בחודשי הנשיאות הראשונים היה מודע למאבקי היוקרה בין סטיב באנון, היועץ האסטרטגי מהימין הקיצוני, שהוא המקור העיקרי בספר, ג'ארד קושנר, חתנו של טראמפ ומי שהפך ליועצו הקרוב, וריינס פריבוס, ראש הסגל בבית הלבן עד חודש יולי, אז הוחלף בידי הגנרל ג'ון קלי. אבל וולף מרחיב את היריעה ונותן פרספקטיבה אידיאולוגית ליריבות הזו, באופן שנותן מושג על הזרמים המחשבתיים השונים ואפילו הסותרים שאפפו את טראמפ, אדם שככל הנראה לא ממש הכין את עצמו לתפקיד החשוב בעולם, ונוטה לאבד ריכוז גם כשמולו עומד אדם אחד עם משנה סדורה וקוהרנטית.
לפי קייטי וולש, שכיהנה בחודשיים הראשונים לכהונת טראמפ כסגנית ראש הסגל בבית הלבן ושניתן לציינה כאחת המרואיינות הטובות בספר, שלושת האישים הללו ראו את טראמפ כדף חלק – או מקושקש – שאפשר לנתבו בקלות למסלול האידאולוגי הרצוי להם. רק שכל אחד רצה ללכת לכיוון אחר. פריבוס רצה לייסד באמצעות טראמפ את הבית הלבן של פול ראיין, כלומר של הממסד הרפובליקני והימין המתון. ג'ארד קושנר רצה ליצור את הבית הלבן של מייקל בלומברג הדמוקרט. ובאנון, הוא רצה לבנות את הבית הלבן של סטיב באנון. "זה היה כמו משחק הווידאו ההוא משנות ה-70'", מסכם וולף את הסיטואציה הבלתי אפשרית בסרקזם, "כדור לבן קטן שנחבט הלוך ושוב בין שלוש צלעותיו של משולש".
אלא שלמרבה הצער, זהו מקרה חריג למדי שבו מצליח וולף לצאת מההעדפה המובנית שלו לפרטים אנקדוטליים, צהובים פעמים רבות, ולהיכנס לעובי הקורה של תהליכים, מדיניות ומאבקים ערכיים. וכשמתעקשים להיכנס לפרטים לא מאוד חשובים, לא פלא שגם נופלות טעויות. כך אוית שמה של הלוביסטית הילארי רוזן עם טעות כתיב, נעשה בלבול בין שני אנשים שונים בשם מארק ברמן, וחבר הקונגרס מטקסס דיק ארמי שודרג לתפקיד שמעולם לא ניתן לו. אותו ארמי, אגב, הציע בשנת 2002 לבצע טרנספר לפלסטינים, מה שמביא אותנו במעבר חד לנקודה היהודית והישראלית בספר החדש.
27 פעמים מופיעה המילה "ישראל" בספר. לא מעט, אם לוקחים בחשבון שסין – מעצמה שהיוותה חלק ניכר מסדר יומו של טראמפ בקמפיין לנשיאות – מופיעה רק 24 פעמים. אבל וולף, כמו וולף, לא באמת מעמיק ביחס של טראמפ למדינת ישראל ולעמדתו של הבית הלבן כלפי תהליך השלום, אלא מתייחס אליו כעוד נושא שהיווה נייר לקמוס ליחסים שבין באנון לקושנר. וולף טוען שבאנון השתמש בסוגיית ביטחון ישראל כדי להציג את חתנו של טראמפ כחלש ולא מתאים לאחוז את "תיק ישראל" בידיו; כנער ניו-יורקי מפונק בעל נטיות דמוקרטיות ליברליות מדי, שלא באמת יכול להגן על ישראל מ"החבר'ה הרעים".
איך באנון ראה את הסכסוך במזרח התיכון? בצורה פופוליסטית ושטחית עד אבסורד, כמובן: "ניתן לירדנים את הגדה המערבית, את עזה למצרים. ניתן להם להתעסק עם זה או לשקוע עם זה. הסעודים כבר נמצאים על הקצה, המצרים על הקצה, כולם מבוהלים עד מוות מאיראן, תימן, סיני, לוב. הדבר הזה רע. זו הסיבה שרוסיה כל כך חשובה. האם רוסיה כה גרועה? נכון שהם בחורים רעים, אבל העולם מלא ברעים".
סטיב באנון, כאמור המקור העיקרי בספר, זוכה לקבל מוולף גם את המילה האחרונה בו. התחזית הרשמית של באנון לגבי המשך כהונתו של טראמפ הולכת ככה: סיכוי של 33.3% שהחקירות נגדו יובילו להדחתו, סיכוי של 33.3% שטראמפ יתפטר בעקבות לחץ של חברי הקבינט שלו, וסיכוי של 33.3% שהוא יצלע עד סוף כהונתו. בכל מקרה, לדברי באנון, לא תהיה לטראמפ כהונה שנייה, אפילו לא ניסיון לרוץ לאחת כזו.
ומי יבוא במקום טראמפ? לפי מייקל וולף, לא פחות מאשר באנון בכבודו ובעצמו – במקום להשתמש במשפט "לו הייתי נשיא", באנון מתחיל לתרגל את המשפט "כשאהיה נשיא". אין ספק, העורך הראשי בהוצאת הספרים הניו-יורקית "הנרי הולט" כבר לא יכול לחכות ליום שבו זה יקרה.
