מאז ומעולם כמעט, ראש הממשלה בנימין נתניהו התייחס לגורמים במערכת המשפט כשחקנים בזירה הפוליטית. בין אם זה היועץ המשפטי לממשלה, פרקליט המדינה או שופטי בית המשפט העליון, מבחינתו כולם עוד שחקנים על לוח השחמט המורכב והמאתגר שבתוכו הוא צריך לתמרן ולשרוד. כנגזרת מכך, הוא מגלה חשדנות מובנית כלפי האינטרסים של מערכת שלטון החוק, כבר מהחקירות מתקופת הכהונה הראשונה שלו ב-1996.
עכשיו תשאלו, אם המשפט הוא פוליטיקה בתחפושת ונתניהו הוא גאון פוליטי אז מה הבעיה? הבעיה מבחינתו היא שבניגוד למגרש הפוליטי הקלאסי, כאן הוא לא שולט בכללי המשחק. הרטוריקה המשולמת שלו לא בהכרח עוזרת מול כתבי אישום, המיומנות הפוליטית לא בהכרח אפקטיבית מול גלגלי השיניים של מערך התביעה, והשליטה בשחקני היריב לא יעילה כאשר לא הוא ממנה אותם.
זאת הסיבה אגב, שככלל הוא תמיד העדיף להימנע ככל הניתן מלהתמקם בראש החץ כשעל הפרק עומדות רפורמות במערכת המשפט. לכל הרפורמות המשמעותיות – מחוק גדעון סער המיתולוגי, לשינוי שיטת בחירת השופטים בעליון, ועד למהפכת המינויים של איילת שקד – הוא נגרר כמעט בעל כורחו. גם בהחלטות מדיניות עם היבט משפטי, הוא תמיד שאף שלא להתנגש עם היועץ המשפטי לממשלה. ההיגיון שלו אמר שחשוב יותר להקשיב למי שיכול לפגוע בך מאשר למי שרוצה בטובתך, ולכן האסטרטגיה המסורתית שלו מול מערכת המשפט הייתה שמירת מרחק קפדנית.
זה עבד לא רע במשך הרבה זמן עד שהגיעו התיקים האחרונים. בחוויה שלו המערכת הפוליטית-משפטית העוינת מצאה סוף סוף את הסדק בחומת ההגנה והצליחה לסגור עליו.
בסוף השבוע השתתפתי בכנס האגודה למשפט ציבורי וחשבתי לעצמי שאם זה היה שחמט וראש הממשלה היה יכול לעשות צעד אחד הוא היה מחליף את מנדלבליט במוטה קרמניצר או באהרן ברק.
"מה שופט צריך לעשות מול הגל האנטי דמוקרטי העכור?", שאל אהרן ברק והשיב, "יש שופטים שנכנסים לבונקר. הם רוצים לתת לרוחות הרעות לעבור בתקווה שיבוא יום והרוחות יפסקו. ואני אומר, מי שנכנס לבונקר לא יצא ממנו. כי הרוחות האלה לא רק יפתרו את בעיית הטרור והפליטים, אלא גם את בעיית השופטים. אם אתם השופטים לא תגנו על הדמוקרטיה, הדמוקרטיה לא תגן עליכם. אל תשאירו את המלחמה רק למוטה קרמינצר (שרגע לפני כן השתלח בממשלה בחרון אף; י.י) שהוא חסיד אומות העולם".
ההתבטאויות כאלו הן ההוכחה הנחרצת לתזה של ראש הממשלה. הן ראיית הזהב לכך שההליכים נגדו לא נובעים ממהלך טבעי ורגיל של פעילות הפרקליטות, אלא נועדו לבצע הפיכה שלטונית באמצעים משפטיים. הבעיה הכי גדולה של נתניהו היא שבראש המערכת יושב מנדלבליט ולא ברק או קרמניצר.
מנדלבליט, אפילו בהשוואה לפרקליט המדינה שי ניצן, נראה כמי שסובל בכל רגע ומתקדם בטיפול בתיקים ממש כמי שכפאו שד. העובדה שהיועמ"ש לא מנהל מערכה תקשורתית מעבר לתגובות יבשושיות של הדוברות, שבשונה מהמפכ"ל היוצא רוני אלשיך הוא נותן תחושה שתיקי נתניהו הם הדבר האחרון שהוא היה רוצה לעסוק בו, דווקא זה מגביר את האמינות הציבורית שלו והופך אותו לאיום משמעותי על ראש הממשלה. מנדלבליט עובד לאט, מהסס, בוחן שוב ושוב את החומרים, מתייעץ בלי סוף, ודווקא בשל כך הוא מהווה סיכון משמעותי.
מה שמנסה נתניהו לעשות עכשיו זה להחזיר, כמעט בכוח, את הדיון על עתידו מהזירה המשפטית אל הזירה הציבורית. לנסות להתנתק מדיון משמים בסעיפי חוק העונשין ולהעביר את הדיון לאקלים הציבורי שגרם לו להתנהג כפי שהתנהג, וכאן הוא מוכן אפילו לחשוף את החולשה הכי גדולה שלו – הצורך הכמעט נואש לאישור ציבורי.
הרי מה רומז לנו נתניהו? 'ברמה המשפטית היבשה המעשים שלי נכנסים אולי להגדרת השוחד בחוק, אבל לא הייתה לי ברירה. במשך שנים התקשורת שתתה את הדם שלי בקשית, והייתי חייב לעשות הכול כדי לזכות בהכרה הציבורית המיוחלת'. גם מנהיג חזק יכול ללכת רחוק מאד בשביל לקבל חיבוק.
