כלכלה היא מדע מסובך. קשה לדעת מה בדיוק צריך לעשות כדי לשפר את המצב הכלכלי. נשיא ארה"ב הארי טרומן אמר פעם שהוא רוצה יועץ כלכלי שיש לו רק יד אחת, כדי שלא יוכל לומר בכל ישיבה: "On the other hand…" ("מצד שני…"). מה אנשים פשוטים כמונו מבינים בכלכלה? בעיקר כמה כללי אצבע פשוטים, ובראשם הכלל הכי בסיסי: לא טוב להוציא יותר ממה שאתה מכניס.
עוד כותרות באתר מקור ראשון
–המהפכה השקטה במשרד הדתות
–צופה מהצד: מה מגלה שפת הגוף של בני גנץ?
–"נרעש ונפחד": בצלאל סמוטריץ' יעמוד בראש האיחוד הלאומי
–ראש מנהל החמ"ד הפורש נלחם במסננים ובמקטלגים
נדמה לי שהכלל הזה יכול להביא תועלת לא רק למשקי בית, אלא גם למערכות כלכליות גדולות יותר. אך פעם ראשי מוסדות החינוך שלנו חשבו שהם פטורים מהחישוב הזה. הרי ישיבה, אולפנה או מדרשה הן ביסודן מוסדות לא כלכליים. היו שחשבו שאם הם מנהלים מוסד לא כלכלי, אז המוסד שלהם פטור מעוּלם של חוקי הכלכלה. למרבה הצער, זה לא עובד כך. גם מוסד שאינו מתמחה בפיזיקה כפוף לכוח המשיכה, ולכן מוטב שלא יחסוך בברזלים בזמן הבנייה; וגם מוסד שאינו מתמחה בכלכלה כפוף לחוקי הכלכלה, ולכן מוטב שייתן דעתו לפער שבין טור ההכנסות לטור ההוצאות.
איך נהגו ראשי מוסדותינו לסגור את הפער הזה? חלקם נהגו באחריות, חלקם פשטו רגל וחלקם פשטו יד. דומני שלפני עשרים שנה, לתואר "מנהל טוב" זכה אדם שידע להשיג הרבה תקציבים ממשרדי הממשלה. קצת מתקציב הקליטה בשביל התלמידים העולים, עוד קצת ממשרד החקלאות בשביל פינת החי, ומשהו ממשרד הבריאות כדי שראש הישיבה לא יחטוף התקף לב. מפלגת הציונות הדתית שילמה מחיר על שתפקדה כשתדלנית של מנהלי המוסדות הללו. אך בדור האחרון הבינו מנהלי המוסדות שגם אם המדינה היא המקור העיקרי לתקציביהם, הם צריכים לייצר בעצמם מקורות הכנסה נוספים. מנהלים החלו, למשל, להשכיר את חדרי הפנימיות הריקים לשבתות אירוח, או למכור ביום שישי אוכל ממטבח הישיבה. אלו צעדים מצוינים: המוסדות קיבלו עוד תקציב, התלמידים קיבלו פנימיות משופצות, והציבור הרחב קיבל אפשרות לאירוח לא יקר.
עוד דרך להשיג משאבים נוספים היא לבקש תרומות. יש שמתייחסים למהלך הזה כהשפלה למוסד חינוכי, אך בעיניי זו התפתחות רצויה. במדינות רבות בעולם מקובל שבוגרים של מוסדות חינוך, כולל אוניברסיטאות, תורמים להם באופן קבוע ובנדיבות, מתוך הכרת תודה למקום שבנה אותם. אם מוסד אינו יכול להסתפק בתקציב הבסיסי שהוא מקבל מהממשלה, מה טבעי מאשר להיעזר באלו שנהנו בפועל מאיכותו של המוסד הזה.
בזמן האחרון ממש, מוסדות חינוך למדו את כוחם של קמפיינים למימון המונים ברשת. זה נפלא בעיניי. בקמפיין קצר וממוקד כזה אפשר לראות איך התרומות של הציבור הן לא נדבה קטנה להרגעת המצפון, אלא כוח אסטרטגי. אנשים מצביעים בכיס, והסכומים המצטברים יכולים לשנות את גורלו הכלכלי של המוסד הנתרם. זה גם סקר אמין למדי על העמדות האמיתיות של הציבור. העיתונאי יאיר שרקי פרסם שקמפיין מימון ההמונים של יאיר נהוראי נגד מכינת עלי הסתיים בכישלון. למרות התקשורת שהתגייסה בהתלהבות לעזרתו, נהוראי גייס בשלושה חודשים רק 118,000 שקלים. שרקי הזכיר שמכינת עלי עצמה גייסה תוך שלושים שעות 1.3 מיליון דולר מהציבור. הנתונים הללו אומרים משהו. אבל העיקר אינו הבעת התמיכה המורלית, אלא הסיוע הממשי. מה לעשות, התלמידים בדרך כלל נוהגים לאכול.
חברים שלי מתלוננים על עודף הקמפיינים של מוסדות חינוכיים לגיוס כספים. ואני דווקא חושב שצריך להתרגל לכלי המצוין הזה. מימון המונים אינו רק כלי חירום למצבי קיצון, אלא דרך יפה לתרגם באופן שוטף אהדה ציבורית לתמיכה ממשית.
מה שכן, ראשי המוסדות צריכים להוריד קצת את הטון. חלק מהם קפצו מהקצה אל הקצה: מהסתייגות ביישנית מגיוס כספים מהציבור, כאילו כסף הוא משהו שלא נעים לדבר עליו, הם עברו לגיוס אגרסיבי מדי, בטון נואש מדי. מהלך דומה עבר על כמה מוסדות בתחום גיוס התלמידים: מפסיביות מבוישת הם עברו לגיוס אגרסיבי, כולל מודעות פרובוקטיביות והפצת סרטונים שמעליבים מוסדות חינוך אחרים. כדאי לומר לראשי המוסדות: הן בגיוס תלמידים והן (להבדיל) בגיוס משאבים, אל תאמינו לכל מה שאומרים לכם "המקצוענים". תבטחו באינסטינקטים שלכם. אם משהו נראה לכם מוגזם, מאוד יכול להיות שהוא באמת מוגזם.
פנו אלינו, לציבור, ונשמח לעזור. אנחנו רוצים שהמוסדות שבהם צמחנו ימשיכו לשגשג. אבל דברו חלש. אל תגזימו בסיפורי המצוקה והעוני, אל תפריזו בתיאור הרדיפות שאתם עוברים, וגם אל תרבו מדי לפאר את הישגיכם. אִמרו לנו בעדינות את האמת הפשוטה: אם אין קמח אין תורה.
