אחרי הבחירות במאי 1999, שבהן הפסיד בנימין נתניהו את השלטון לאהוד ברק, התראיין הסופר הדגול עמוס עוז לתוכנית 'עובדה'. עוז אמר למראיינת, אילנה דיין, כי אחרי שנתניהו עזב את החיים הפוליטיים הוא מרגיש כמו אדם שקומפרסור הרעיש ליד החלון שלו במשך שלוש שנים, ועכשיו, בבת אחת, השתרר בסביבה שקט א־לוהים שצריך להתרגל אליו.
עוד כותרות באתר מקור ראשון
–"דוכן מעולה": האסטרטגיה החדשה של טראמפ
–צבא המטאטאים: מתקפת הבוטים שמאיימת על הבחירות
–בגיל 90: האקדוחן של הלח"י ממשיך להילחם על ירושלים
–שיבושי תנועה: מה באמת קורה בנוער העובד והלומד
עוז לא תיאר במדויק את המציאות הרעשנית של אותה תקופה. אהוד ברק, שהחליף את נתניהו היה קומפרסור לא קטן בפני עצמו, אבל אני משוכנע שרק אחרי תום העידן של ראש הממשלה הנוכחי נוכל להבין עד כמה היינו נתונים כאן בטירוף. מה שקרה השבוע עם נתניהו הוא רק דוגמה לטרטור היומיומי. מדינה שלמה, מיליוני אזרחים, חיכו במשך שעות למוצא פיו הדרמטי של נתניהו, אבל הוא העלה טענה נגד פרוצדורה משפטית, וסיפר על הבקשה המסורבת שלו להתעמת עם עדי המדינה שגייסה המשטרה.
במדינה שבה המתח בלתי נסבל ממילא, נתניהו רק מוסיף רוח תזזית. מכיוון שכך, ראש הממשלה הבא צריך להיות האנטיתזה המוחלטת של נתניהו. אדם שיצליח להוריד כאן את הווליום לכמעט אפס. ראש ממשלה שיבין כי המדינה הזו משגשגת מאין כמוה ברמה הכלכלית ויש לה צבא טכנולוגי אדיר, אין עליה איום קיומי נוראי והאזרחים לא יידרשו להקרבה קשה כפי שהבטיח לנו נתניהו לפני חודשיים, בעוד אחד מנאומי הסרק שלו שנועדו למנוע את הקדמת הבחירות שהוא מיהר בסוף להקדים בעצמו.
אילו רק היה אפשר להרגיע, לפרק את המתח שנתניהו יוצר כאן כבר שנות דור ואין בו שום צורך, חוץ מזה שהוא משרת את ראש הממשלה ומקורביו. הרי יהיה כאן פעם מישהו שלא יערער את יסודות הדמוקרטיה ולא יתקוף באופן כולל ושיטתי את המשטרה, הפרקליטות והשופטים. הרי יהיה כאן מנהיג שלא יכלה את כוחותיו במלחמה סיזיפית בכל אמצעי התקשורת רק כדי שיכתבו עליו מילה טובה, ובסוף ימצא את עצמו מול כתבי אישום. יהיה פה פעם איזה איש ישר וערכי, שלא יחבור למיליארדרים ויבקש מהם מתנות, גם אם מותר לקבל.
והרי יהיה פעם איש שישדר נורמליות. זו לא בעיה. צריך רק התנהלות צנועה, שקיפות, רצינות, יחס הגיוני לתקשורת, ערכי צניעות. יצחק שמיר, קשה להאמין, היה ראש ממשלה אידיאלי ברמת ההתנהגות. הוא לא רדף אחרי עיתונים, סיגרים קובניים, שמפניות ושלמונים. גם האיפוק שלו במלחמת המפרץ היה מופת של מדיניות שקולה, בניגוד לעמדה של שר הביטחון משה ארנס ז"ל, שביקש להגיב על ירי הסקאדים, למרות ההתנגדות האמריקנית באותם ימים. הבעיה עם שמיר הייתה הסטגנציה האידיאולוגית העיקשת שהוא כפה על המדינה במשך תשע שנות שלטון, וההחמצה הנוראית שלו מול ההסכם עם ירדן שהביא לפתחו שמעון פרס.
בנימין נתניהו גם כופה קיפאון מדיני בעל השלכות על עתיד העם וגם לוקה בהתנהלות האישית ובסדרי העדיפויות. אין לו חזון ולא פתרונות אמיתיים לסוגיות יסוד. הוא מצוין בתחזוקה של מדיניות חוץ וגם כלכלן מוכשר, אבל הוא לא ראוי להנהיג את הדמוקרטיה ואת החברה הישראלית השבירה. חבל שאי־אפשר לסדר כאן ראש ממשלה בתוך המדינה וראש ממשלה מחוץ לגבולותיה. נתניהו ימשיך לחפור, אבל אצל טראמפ, פוטין, מקרון ובמסדרונות האו"ם. הוא עושה את זה מצוין, רק שיעזוב אותנו בשקט. קצת שקט.
הרס עצמי
אגב, מי שהיה יכול להיות המרגיע הלאומי הוא יו"ר העבודה אבי גבאי. התפקיד תפור עליו ועל הדמות שלו, טיפוס ירושלמי מנומנם למראה, שיכול לשדר לציבור על גלים נמוכים, לממש סדר עדיפויות אחר ולשחרר לחץ. אני משוכנע שגבאי הרבה יותר רציני ומבין מבני גנץ, למשל, שרוצה להיות כאן ראש הממשלה אחרי שהכיר את החברה הישראלית רק בתוך מחנות הצבא ומתוכן, ואין לו הרבה מושג בפוליטיקה מעשית, תקציבי מדינה, שירותי בריאות ורווחה, זרמים בחינוך או איכות סביבה.
מעולם לא סמכתי על אנשים שצנחו לתפקידים בכירים בלי קילומטרז' פרלמנטרי ומיניסטריאלי, שיהיו בעצם עסוקים בלימוד החומר על חשבוננו. גנץ עדיין שותק, נכון לכתיבת השורות, אבל הוא ידבר בסוף וייפול בשאלות טריוויאליות ובאמירות מזיקות, כמו מועמדים רבים חסרי ניסיון שהיו כאן ובמקומות אחרים. בהקשר הזה אני רואה מול העיניים את אמנון ליפקין־שחק, איש ישר ואיכותי באמת, רמטכ"ל לשעבר, ששתק תקופה ארוכה, נכנס לפוליטיקה כמועמד לראשות הממשלה, אבל לא אמד היטב את השטח ועשה טעויות של טירון שהובילו את מפלגת המרכז לכישלון גדול בבחירות 1999.
גבאי יכול להיות מועמד ראוי. הוא מכיר את המערכות, יש לו כישורים וניסיון ציבורי, עסקי ומיניסטריאלי. הבעיה איתו כפולה. גבאי אינו מספיק מוכר בציבוריות הישראלית. המדינה אמנם קטנה והתקשורת אינטנסיבית, אבל קשה מאד לחדור לתודעה. זה תהליך של שנים, מתברר. אנשים שנשאלים בסקרים אם גבאי מתאים לכהונת ראש הממשלה שואלים ברצינות "סליחה, מי זה?" משום כך אין לגבאי שום צ'אנס להצליח גם אם יעשה אפס טעויות עד הבחירות.
ואם כל זה לא מספיק, גם במפלגה שלו גבאי אינו רצוי. משהו כאן לא שפוי. מעולם לא נתקלתי במפלגה שהורסת כך את המועמד שלה לראשות הממשלה, ועל הדרך מדרדרת את הסיכויים שלה לעבור את אחוז החסימה. המפלגה הזו עוסקת בוועידות ובמפגשים שהם בעצם אירועי חרקירי 90 יום לפני הבחירות. חברי כנסת יורדים לחייו של גבאי ומפרקים לו את הלגיטימציה אף על פי שהם יודעים שאין שום אפשרות להחליף אותו. בדיוק כמו הצוער שנפל מקורס טיס, הלך לנ"מ והסביר ש"אם אני לא טס, אף אחד לא טס".
לא כוחות
בחזרה לנתניהו. הוויכוח ברגע זה בין נתניהו ליועץ המשפטי מנדלבליט הוא אם להודיע על כתב אישום לפני הבחירות או אחריהן. אם היועץ לא בשל עדיין להגיש כתב אישום, שיפרסם לפחות את חומרי החקירה כדי שנוכל לדעת סוף סוף במה באמת מדובר. אגב, אני יכול להבין מדוע נתניהו דורש עימות פומבי עם עדי המדינה. אני רק מתאר לעצמי את נתניהו עומד באולפן טלוויזיה מול טיפוס כמו ניר חפץ, העד המרכזי נגדו. זה לא כוחות.
למרבה הצער, ולמרות כל מה שאמרנו בתחילה, נתניהו ינצח בבחירות הללו. על כך אין הרבה חולקים. מי שמסתובב בשווקים וברחובות, באזורי תעשייה או בבתי חולים, מבין איפה מונחת האהדה. האנשים מתייצבים לצד נתניהו במלחמה ברשויות החוק, לא מאמינים בתיקים החמורים שתלויים נגדו, ומתעקשים שנעשה לו עוול בידי השמאל והתקשורת כאחד. אין מה לעשות. הקומפרסור עובד, ועוד איך. 
