נאום נתניהו לאומה בערבו של יום שני לא היה דרמטי כמובטח, ובכל זאת דרמטי. עצם החיכיון הלאומי לקראתו, ושיעור הצפייה בו (45.4%), היו דרמה גדולה בפני עצמה. רק אנשי תקשורת נפוחי חשיבות עצמית ורוויי יומרה פדגוגית, משתטים לקטוע שידור חדשותי עתיר צפייה באמצעו. הם לא למדו כלום מאיוולת קטיעת נאום שרון בבחירות 2003 על־ידי השופט חשין, ולא הפיקו לקח מחטאי התנשאותם על הציבור בבחירות 2015. קונכיית אטימותם לנפש העם עשויה בטון יצוק.
לפי תגובותיהם הנזעמות לנאום נתניהו, מישהו הזיז את הגבינה שלהם. הוא פרץ באישון ליל לאולפנים, נחלת אבותיהם, והשתלט בכוח על המיקרופון והמצלמות. "יש לסרב להעביר בשידור חי את מסריו", פסקו למחרת כוהני אתר 'העין השביעית', "להתנות כל השמעת הצהרות בפרסום מוקדם של נושאיהן, ולדרוש ממנו מראש הקלטה של הדברים שהוא מבקש לשדר". קומיסרי התקשורת בצפון קוריאה או בוונצואלה לא היו מתנסחים באופן רכושני יותר. אלוהי התקשורת בכבודו ובעצמו מדבר מגרונם של אדוניה הישנים.
כדאי לשים לב לפרופורציות: אינספור ערבי שידור הופקעו בשנתיים האחרונות על ידי כתבי המשפט והפלילים לטובת תיאור חטאיו של ראש הממשלה. טפטוף מידע מתמיד מחדרי החקירות התנקז שוב ושוב למהדורות המרכזיות בטלוויזיה. התפתחויות של מה בכך הוגדרו על ידי פרשנים מובילים כ"התפתחות דרמטית בחקירות ראש הממשלה". אבל כשראש הממשלה עושה פעם בחצי שנה את מה שהם עושים כמעט מדי ערב, קמה זעקה גדולה ומרה. האם שידור גרסתו בשעות השיא פחות ראוי משידור גרסתם שלהם?
נאום נתניהו השבוע הכיל 562 מילים בסך הכול, פחות ממכסת המילים הממוצעת של טור עיתונאי. הן בטלות בשישים לעומת הררי המילים שהוטחו בו מעל דפי העיתונים בשלל פרשיות חקירותיו. לראש ממשלה אין טור בעיתוני סוף השבוע או פינת פרשנות בחדשות הערב. למרות העוצמה הממלכתית הכבירה שתפקידו מעניק לו, הוא כמעט חסר אונים מול זרימת המידע העוין מרשויות אכיפת החוק לתקשורת. לכן הוא השתחל השבוע בתחבולה למהדורות החדשות המרכזיות, ובמשך שמונה דקות גרידא פרק את אשר על לבו. גם אם הוא אשם, מותר לו. אפילו משפט ציבורי ראוי לנהל במעמד שני הצדדים.
בסביבת נתניהו כבר אין ספק שטיוטת כתב האישום תפורסם בשבועות הקרובים. איש אינו טוען שם שאביחי מנדלבליט שמאלן, אבל יש טענה עיקשת שהוא כורע תחת הלחצים הפסיכולוגיים הכבדים שמופעלים עליו בתקשורת ובזירה הפוליטית. יש גם מורת רוח על הימין שאינו נחלץ להגנת נתניהו, מפני שאינו מזהה את הרצון האמיתי של דורשי הפללת נתניהו: הפלת ממשלת הימין וחלוקת הארץ.
"השמאל יודע שבמאבק על דרך והישגים הוא אינו יכול לנצח אותנו, אז הוא מחפש דרכים אחרות כדי להפיל את שלטון הימין", אמר ראש הממשלה. למרבה הצער, הוא צודק.
גם בקשתו לעימות עם שלושת עדי המדינה הייתה סבירה; תגובת משרד המשפטים – פחות. היא לא סיפקה הסבר בהיר לדחיית הבקשה. עו"ד אורי קורב, התובע במשפט אולמרט, העיר בריאיון ל־ynet כי "צריכה להיות סיבה מאוד טובה למשטרה שלא לערוך עימות". קורב גם הזכיר שבתי משפט קבעו בעבר שאי־ עריכת עימות שכזה, חרף בקשת הנאשם, מצביעה על כשל ראייתי. "הרשויות ממונות על חקירת האמת, אז ממה אתם מפחדים?", שאל קורב רטורית את עמיתיו לשעבר, אלה ששוקדים עכשיו בקדחתנות על ניסוח טיוטת האישום. אגב, אחדים מהם לוקחים חומרי חקירה הביתה בסופי שבוע, כדי להספיק לנסח את כתב האישום כבר בפברואר. התקשורת לוחצת אותם לגמור כבר.
האם גם ראש הממשלה בלחץ? כן. זה אנושי מאוד. האם הוא הפסיק לנהל את ענייני המדינה ומתרכז בענייניו בלבד? ככל שבדקתי השבוע, התשובה שלילית. חלוקת הקשב והזמן בין צרותיו הפרטיות ובין ניהול ענייני המדינה והמפלגה נעשית עד כה בצורה סבירה בהחלט. הוא אינו מסתגר מבוקר עד ליל עם פרקליטיו, ובוודאי מקדיש לתיקיו פחות משאבי זמן מהיועץ המשפטי לממשלה, גורם עסוק מאוד בזכות עצמו. אלא שבניגוד לראש הממשלה, היועץ אדון לעצמו. הוא לא באמת חייב לפרסם את טיוטת כתב האישום עוד לפני 9 באפריל.
אם החשוד המרכזי בפרשה מבקש עימות, כדאי לערוך עימות. אם הוא מבקש הזדמנות שימוע הוגנת, מותר לספק לו אותה. אחרת, חבר המושבעים הענק של פנקס הבוחרים ייאלץ לחרוץ גורלות בלי לשמוע את הסנגוריה. לפני ההליכה לקלפיות הוא יספיק לשמוע רק את הצד של התביעה. זו תהיה התערבות חיצונית בוטה בבחירות, בוטה אף יותר מתעלולי סייבר של מדינה זרה. מנדלבליט מסוגל למנוע אותה אם יודיע בהקדם שאין כתב אישום לפני 9 באפריל. החיפזון מהשטן.
