התרעומת הציבורית על מה שהתפרש כהשפלת סטודנטית במדים בקמפוס האוניברסיטה העברית הייתה עזה. קול הזעקה הדהד במרחב התקשורתי כי המעשה נראה מקומם, ובצדק. העובדה שד"ר קרולה הילפריך היא גרמנייה במוצאה משכה אש נוספת והפכה לסמל מבעית – אישה גרמנייה מול חיילי צבא הגנה לישראל. העניין לא ירד מסדר היום, אבל אף אחד לא תמים כאן: הסוגיה שעמדה על הפרק לא הייתה התנהגותה של המרצה.
עוד כותרות באתר מקור ראשון
–מרצה באוני' העברית: ישראל משתמשת בילדים פלסטינים כדי למכור נשק
–מדוע האוניברסיטה העברית רוצה להתנתק מהשפה העברית
–"לא יעלה על הדעת שהאוני' העברית תזנח את שפת הלאום"
–נשיא האוני' העברית: פיתוח הוראה באנגלית – תיקון עולם
כראשת התוכנית שד"ר הילפריך מלמדת בה, חשוב לי לחלוק עם קוראי מקור ראשון מדוע לעניות דעתי הפרשה הזאת הסעירה את הציבור ומה בדיוק יש להסיק מכך. לאוניברסיטה העברית, ובייחוד לקמפוס הר הצופים, מגיעים סטודנטים מרקע מגוון: חרדים, חובשי כיפות, גאים, מספר הולך וגדל של סטודנטים זרים, למשל ממדינות אסיה, וגם ערבים, בייחוד תושבי מזרח ירושלים. קמפוס הר הצופים הוא ללא ספק מרחב ייחודי מאוד, והאוניברסיטה צריכה להיות מגדלור של דו־קיום, של סובלנות ושל חיים משותפים תוך קידום המדע, המחקר וחדוות הלימודים.
ביקשתי לשוחח עם 12 הסטודנטים של השיעור ועם העדים לאירוע, וגיליתי עד כמה רחוק הפרסום ממה שאירע בפועל. לעניות דעתי, הסטודנטית במדים עצמה היא קורבן לבעלי אינטרסים שדורסים אותה בצורה נבזית, ועד שיוכח אחרת היא לא אשמה בעיניי. ימים יגידו.
מפתה מאוד לתבל את המציאות בסנסציות, אבל דעו שמעולם לא היה בתוכנית שאני מנהלת אירוע כזה. אין ספק שיש גורמים שלא רואים בעין יפה סטודנטים במדי צה"ל הלומדים לצד סטודנטים ערבים על אותו ספסל לימודים. אנשי "אם תרצו", עם פניו של הרצל על החזה, מזכירים לי דווקא שהרצל בעצמו היה עד לעוול ולהשפלה של יהודי צרפתי, אלפרד דרייפוס, ולא היה יכול לשקוט עד שהאמת תצא לאור. הרצל ביקש להקים כאן חברה נאורה שדוחה כל אי צדק, ואין לי ספק שהוא היה מזדעזע מחילול דיוקנו.
אבל הגיע הזמן לחשוב מה האירוע המשונה הזה מלמד. יש להבין שבעלי האינטרס שהפיצו את הסרטון עושים כל שביכולתם כדי להפיץ השמצות נגד האקדמיה השמאלנית כביכול. מצער שהציבור מאמין בקלות רבה כל כך לשקרים הללו, ועגום עוד יותר שהתקשורת לא טרחה לעשות תחקיר מינימלי כדי לבדוק את מקורות הסרטון ומהימנותו. הפרשה הזו לא רק דורשת מאיתנו, כאזרחי מדינת ישראל, להיזהר מפרובוקציות ומניפולציות, היא גם דורשת מהציבור להיאבק על תקשורת הגונה ואחראית, שכשלה כאן באופן מביש. היא מלמדת עד כמה דעות קדומות ומיתוסים כמו "כל המרצים שמאלנים" הוליכו קהל גדול שולל. מצער שהאוניברסיטה מיהרה להתנצל בטרם בדקה את העובדות.
אין ספק, הפרשה הזו גם מזמינה אותנו, באוניברסיטה, לערוך חשבון נפש, כחלק מהמאמץ המתמשך לטפח מרחב אמיתי ופלורליסטי של שיח. מי כמו הציבור הדתי מבין כי חברה נאורה צריכה להכיל מחלוקת. מי שיקרה לליבו היהדות של המדינה, יודע בוודאי שבתורה שבעל־פה יש תמיד יותר מדעה אחת. לומדי התלמוד יודעים שמעבר לחשיבות חילוקי דעות, חשובה המחשבה המפרקת את המובן מאליו. הציבור הדתי והציבור הציוני חייבים להיאבק על הערכים הללו, והאוניברסיטה צריכה לחדד את מחויבותה לא רק למצוינות ולמדע אלא גם לסבלנות ולמחשבה ביקורתית.
מיותר לציין שהאוניברסיטה הולכת לקראת סטודנטים המשרתים במילואים, ובוודאי תמשיך כך. בכל מקרה, נמשיך לעבוד כדי לממש את החזון לכינונה של חברה צודקת הרודפת שלום, סובלנות והקשבה. הציבור צריך לומר תודה לעמיתתי ד"ר הילפריך שלמדתי איתה עברית באולפן בהר הצופים, והיא החליטה להישאר בירושלים וללמד בארץ, בשפה העברית.
ועוד מחשבה לסיום. היהדות תמיד החמירה בענייני רכילות. "כל המדבר בגנות חברו עובר על איסור לשון הרע, אף על פי שאומר אמת", כתוב במקורותינו. הרב עובדיה יוסף זצ"ל קבע ש"מי שדרכו לכנות שם רע לחברו הרבה פעמים, אין לו חלק לעולם הבא, אבל הנכשל בכך באקראי, באופן חד־פעמי, אף על פי שחטאו גדול, יש לו חלק לעולם הבא". מי ייתן שנמצא בתוכנו את הכוחות לזהירות הנדרשת והטלת הספק המתבקש, כדי לא ליפול שנית במלכודת הדימויים ובשמועות המלבות בנו פחד ושנאה.
