לאחר שרפת משפחת דוואבשה בכפר דומא, כשלכאורה היה ברור שיהודים אחראים לזוועה, הגיעו שני כוחות למסקנה שכך אי אפשר להמשיך: האחד הוא הנהגת מדינת ישראל והאחר – רוב הימין הישראלי. כולם הזדעזעו מהנקודה המסוכנת שקבוצת שוליים אנרכיסטית זעירה, הגורמת נזק עצום, הגיעה אליה: החל בהצתת כנסיות ומסגדים, וכלה ברצח. לשב"כ הותר להשתמש בעינויים כדי לשבור את הקבוצה הקשוחה הזו, ורוב הימין, כולל הממסד הפוליטי וראשי הציונות הדתית, גיבו את האמצעים הקיצוניים שהופעלו נגד החבורה שיצאה משליטה.
עוד כותרות באתר מקור ראשון
–שלומה של מלכות: השתיקה המקוממת של הימין
–"למו"לים לא אכפת אם אנחנו גומרים את החודש"
–הנשיא מול העם: הריאיון הגורלי של א-סיסי
–להיות או לחדול: קרב המאסף של האליטות
ואכן, עד מהרה החלו להגיע ההודאות והפענוחים, אבל במקביל החלו לצוף סיפורי העינויים שלמשמע תיאורם ברור שגם צדיקים גמורים היו מודים בכל דבר. במקביל החל מצטבר מידע על מקרי הצתה דומים נוספים בכפר דומא, והפעם ללא כל טענת טרור יהודי. מתברר שבכפר מתחוללת מלחמה פנימית רצחנית, שהחלה לפני המקרה והמשיכה אחריו. ההבדל הוא שבפרשת דוואבשה היה כיתוב "תג מחיר" בעברית. כמה מקרים של ערבים שהשאירו כיתובים עבריים ליד אתרים שהוצתו, והוכחו כפרובוקציה, הציבו עוד סימני שאלה, ובכלל לא ברור אם נעשה מאמץ לאסוף ראיות לבדיקת האפשרות שהרצח נעשה בידי ערבים. סימני שאלה נוספים התעוררו בנוגע להודאה תחת עינויים של החשוד במעשה, והתמיהה שביצע זאת לבד.
רצח עיישה א־ראבי באוקטובר ביידוי אבנים ליד רחלים גרם ל"סערה". מערכת אכיפת החוק, בליווי המקהלה התקשורתית הרגילה, הפיקה הצגת צביעות מרשימה כשנזכרה להזדעזע, באיחור חינני של כמה עשרות שנים וכמה מאות אלפי אבנים, מהאפשרות המפתיעה שאבנים המושלכות על רכב עלולות להרוג. לא תמיד מתעורר זעזוע כזה במערכת.
השופט הצבאי רס"ן אמיר דהאן, למשל, זיכה ערבים מאשמת ניסיון לרצח לאחר שפצעו ילדה, בטענה שיידוי אבנים הוא "מעשה קונדס". הפרקליטות הגיעה להסדר טיעון עם המחבלים שאבניהם הרגו את אלכסנדר לבלוביץ', והם הורשעו בהריגה בלבד. דקירתה של נירית זמורה, שבה נשברה הסכין בגופה, הוגדרה בבית דין צבאי כ"גרימת חבלה מחמירה" בלבד. לעומת זאת, ב"מעשה הקונדס" ליד רחלים נעצרו נערים מישיבה סמוכה ללא יכולת לפגוש עורכי דין ונשללו כל זכויותיהם. כך הפך האמצעי החריג של אתמול לשגרתי היום, והציבור היהודי היחידי שנתון לאמצעים הללו הוא המתיישבים ביו"ש.
רוצחי הפשע המאורגן, משפחות הפשע וכנופיות הבדואים שכבשו את הנגב ומתעללים ביחידות צה"ל – מולם מפגינה המערכת המזועזעת חוסר אונים ואוזלת יד קיצוניים. חקירות מקרי יידוי אבנים בידי ערבים נעשות באדישות ופיהוק, הליווי התקשורתי עלוב והעונשים בהתאם. המוטיבציה לאכיפה אכזרית מופנית אך ורק נגד מגזר מסוים, והכול בהוראת ראש הממשלה, שאינו פוסק מלהטיח את אי אמונו במשטרה והפרקליטות רק במקרה שהוא הנחקר.
בינתיים, ככל שבתי משפט פוסלים רבות מההודאות שהושגו בעינויים, דבר שאינו מתקן את הנזק הנפשי שנגרם לקורבנותיהם, וככל שמצטברות ראיות לאפשרות שלפחות חלק מהמעשים בוצעו בכלל בידי ערבים, מדליפה המערכת פרטים להצלת יוקרתה ולגיבוי החקירות הברוטליות. בתקופת עינויי דומא צץ "סרטון החתונה", וכעת צץ דגל עם צלב קרס, ספינים, עובדות חלקיות ושקרים, דוגמת מעורבותו כביכול של רבש"ץ רחלים בפרשה. ההתנהלות הזאת מגבירה את החשד, בנוסח טענות נתניהו, שהמערכת מגמתית ומדליפה, ושהיא סימנה מטרה מראש ואולי מחפה על מבוכה כדי לא להודות בטעות איומה.
בתקופת אוסלו שתל השב"כ סוכנים מדיחים בימין, כדי לנטרל את התנגדותו למהלך המדיני־פוליטי. המפורסם שבהם היה אבישי רביב, שאף הפיץ בשם הימין את תמונת רבין במדי אס־אס, שעד היום יש לתקשורת החוצפה להציגה כהסתה מימין. השב"כ נמוג כשמדובר בקבוצות אנרכיסטיות מסוכנות משמאל, הגורמות נזקים אסטרטגיים למדינה. השערורייה היא שעזרא נאווי ואחרים נחשפו בידי ארגונים אזרחיים ולא בידי השב"כ, שזה תפקידו, וכעת מסתמנת נטייה שלו לגלוש לכיוון חזרה לימי אוסלו האפלים. ממשלת הימין חייבת להיגמל ממנהגה להרשות לענות רק אנשי ימין.
