בשבועיים האחרונים מלאה הארץ, ובעיקר המחנה הדתי־לאומי, זעקות חמס נגד תנאי המעצר של הנערים החשודים ברצח עיישה א־ראבי ליד רחלים. ייאמר מיד: העובדות בפרשה טרם התבררו לאשורן. ייתכן שהחשודים הם לאו דווקא אלה שביצעו את המעשה, כשם שייתכן שהשב"כ אכן השתמש במהלך החקירה באמצעים שאינם ראויים. אך בכל מקרה, מקוממת השתיקה של כל מגני הנערים כלפי עצם המעשה שהם חשודים בו: בסופו של דבר מדובר ברצח – ואילו אישה יהודייה הייתה נהרגת מיידוי אבנים פלסטיני, בצדק היינו מגדירים זאת כרצח.
עוד כותרות באתר מקור ראשון
–רות, סוף: רב אלוף גדי איזנקוט גוזר את החוגר
–ללא רוב בטוח: מיי תגיש את הסכם הברקזיט
–מעבר לקבוצה הסגורה: לקראת יהדות ישראלית
–בגלל המחירים: הסוכנות היהודית כבר לא טסה אל על
יתר על כן: מגיני הנערים טוענים שאין לחוקרם בשיטות המיועדות לטרוריסטים, שכן גם אם עשו את המעשה, מדובר לכל היותר בפשע פלילי. לכאורה, יש צדק מסוים בטענתם. ההבדל בהיקף האלימות של פלסטינים כלפי ישראלים לעומת המקרים ההפוכים, שלכאורה הם רק בגדר "נקמה" של צעירים חמומי מוח, ללא כוונה פוליטית, יכול עקרונית להצדיק הבדל באופי התגובה. אבל טרור נבחן בעיקר בכוונותיו ובעוצמת סכנתו, לא רק במעשה כשלעצמו. רצח פלילי הוא כזה שאין בו תוצאה חברתית רחבה. אבל לו יצויר שחבורת מאפיונרים הייתה מתכננת פיגוע בבניין המטה הארצי בירושלים, האם היינו רואים זאת כמעשה פלילי, או כפיגוע המצדיק שיטות חקירה קיצוניות יותר?
מהבחינה הזו, ברור לגמרי שאלימות של יהודים כלפי פלסטינים לא נעשית רק כנקמה על העבר אלא גם כהרתעה כלפי העתיד, ויש בה מנגד פוטנציאל של התססת השטח, תוצאה שחוגים קיצוניים מסוימים בקרב המתנחלים אולי אפילו מעוניינים בה. גם כוונת ההרתעה, ובוודאי פוטנציאל ההתססה, הן תוצאות רחבות וארוכות טווח, ומבחינה זו יש בהחלט הצדקה להתייחס למעשים הללו כאל פיגועי טרור. יתר על כן: העובדות שנחשפו בהמשך לגבי הנערים מישיבת רחלים – צלב הקרס, הסיסמה "מוות לציונים", והנסיעה בשבת של החברים כדי לתדרך כיצד לא להישבר בחקירה – מעידות שמדובר בהתארגנות אנטי־ממלכתית שיטתית, ולא בתגובה ספונטנית חמומה של נערים זועמים.
בנקודה הזו הופכת השתיקה לחמורה במיוחד. כי מה שנחשף כאן הוא עדות נוספת לקיומה של תפיסה אנטי־ציונית ואנטי־ממלכתית במחוזות הימין, ולאו דווקא הקיצוני. נכון, רק מעטים מגיעים עד כדי ציור צלבי קרס וסיסמאות "מוות לציונים", אבל הלך הרוח האנטי־ממלכתי רחב הרבה יותר. רק לפני כמה שבועות חיילים מהגדוד החרדי "שחררו" כמה צעירים יהודים שיידו אבנים כנגד ערבים, מידי שוטרי מג"ב שעצרו את אותם צעירים. המעשה הזה לא רק שלא גונה על ידי אנשי הימין, אלא שרבים מהם שיבחו את "רוחם הלאומית" הבריאה של החיילים החרדים, לעומת "הצייתנות המגונה" של המג"בניקים. איש מהמשבחים לא נתן את דעתו לאפשרות שיש כאן סימן חמור ומדאיג של יצירת מיליציות אידיאולוגיות בתוך זרועות הביטחון, שאמורות לכאורה להילחם נגד זרועות אחרות, "נאמנות לשלטון". רבים עוד יותר תומכים בסירוב פקודה המוני, לא רק נגד פינוי של יישובים שלמים אלא גם נגד פינוי מאחז בלתי חוקי, או אפילו השתתפות במעגלים משניים של פעולות פינוי.
הולכת ומתרחבת אפוא תפיסת עולם שניתן לכנותה "לאומיות אנטי־ציונית". כביכול, חזרה לרעיונות לאומיים רומנטיים של זיקה ישירה לארץ, ללא התיווך של המוסד הבירוקרטי הנקרא "מדינה". כל ההבדל בין ישיבת יהודים בארץ, שהתקיימה לאורך הדורות, ובין כינונה של מדינת לאום ריבונית, הולך ונמחק לפתע רק משום שיש אנשים שלא מרוצים מהאפשרות שאותה מדינה תפגע בישיבת יהודים בארץ. אין כאן חשיבה לטווח ארוך: אם חלילה תקרוס מדינת ישראל בסבך שסעיה הפנימיים, כנראה גם יהודים בודדים לא יוכלו לשבת בארץ, והעיקר – החזון הגדול של כינון תרבות רוב לאומית ריבונית ירד לטמיון.
לא לחינם אמרו חכמים: "הווי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו". זה כולל גם ובמיוחד את השב"כ, שאלמלא פעולותיו ומוראו אף יהודי לא היה חי כיום ביו"ש ברמה כלשהי של ביטחון. אפשר לבקר נקודתית כל גוף ממלכתי; אסור לעשות דה־לגיטימציה לשום גוף כזה.
