ביום שישי בצהריים, לפני שבוע בדיוק, הייתי אבא לא טוב. זה נשמע קצת מוזר, אני יודע, אבל זה מה שקרה. הייתי אבא לא טוב. הכול התחיל כשאספתי את חיה מהגן, בשעה שתים עשרה בצהריים. חיה הייתה גמורה מעייפות. בדרך כלל היא אוהבת ללכת הביתה ברגל, וללטף את כל זוגות האופניים בתל־אביב. אבל הפעם לא היה לה כוח. היא נמרחה וביקשה שוב ושוב לנוח על העגלה. אין בעיה, אמרתי לה, והושבתי אותה במקומה. התקשרתי לשירה בבהלה. חיה גמורה מעייפות, אמרתי, מה אנחנו עושים עכשיו. שירה אמרה, אני לא יודעת, אולי פשוט ניתן לה לישון וזהו. מה פתאום, הזדעקתי. חס וחלילה. אנחנו עוד חצי שעה נוסעים לירושלים. צריך להחזיק אותה ערה, כדי שתירדם בנסיעה. אחרת הנסיעה תהיה סיוט.
עוד כותרות באתר מקור ראשון
–רמז עבה: המאבק בהשמנה, לא בכל מחיר
–בתנאים תובעניים, בני אדם קטנים מתגלים כגיבורים
–סופה (המבורך) של הציונות הדתית
–אם אין קמח: בשבח תרומות למוסדות חינוך
הגעתי הביתה. חיה כבר התחילה להתעפץ על העגלה. הערתי אותה בעדינות. חיה מותק שלי, אולי את רוצה לאכול תפוז. חיה הייתה מותשת. לא היה לה כוח אפילו לענות לי. הוצאתי אותה מהעגלה. הכנסתי אותה לבית. שירה כבר התחילה לארוז את התיק לשבת. צריך להזדרז, אמרתי לה. אני אהיה עם חיה, ואת תארזי את התיק. ניסיתי להעיר את חיה. קילפתי לה תפוז. היא שרופה על תפוזים. אבל לא היה לה כוח לאכול אותו. הבאתי לה עוגייה קטנה, אבל אפילו אותה היא העיפה בזעם. לא ייאמן. בצר לי, שלפתי את נשק יום הדין. הנחתי אותה על הספה בסלון, פתחתי את המחשב, והפעלתי לה ביוטיוב סרטון של פילים חמודים. חיה אף פעם לא מסרבת לפילים ביוטיוב.
הפילים עבדו כמו קסם. חיה הביטה בהם מוקסמת. בזווית הפה שלה ראיתי אפילו חיוך קטנטן. השארתי אותה על הספה, ורצתי לחדר לעזור לשירה באריזות. צריך להזדרז, אמרתי לה שוב. שירה אמרה, אני יודעת, כמעט סיימתי, אני מתחילה עכשיו לארוז את החיתולים והמגבונים. איך אני יכול לעזור, שאלתי אותה. אבל עוד לפני שהיא הספיקה לענות, שמעתי את חיה גועה בבכי בסלון. ניגשתי אליה. היא שפשפה את העיניים וזעקה, לישון, לישון. הרבה זמן לא ראיתי אותה עייפה כל כך.
ניגשתי לחיה והרמתי אותה בעדינות. היא הפסיקה לבכות מיד. לקחתי אותה לחדר. אמרתי לשירה, אני לא יודע מה לעשות, לא נראה לי שנצליח להחזיק אותה ערה עד שנצא. שירה הסתכלה עלי וחייכה. מה קרה, שאלתי אותה, למה את מחייכת. שירה הצביעה על חיה ואמרה, אין מה להחזיק אותה ערה. הבת שלך כבר נרדמה לך על הכתף.
התלבטנו מה לעשות. לתת לה לישון כמו שצריך ולצאת עוד שעה או לצאת עכשיו, כמה שיותר מהר, כדי שתישן בנסיעה. זאת נשמעת התלבטות שולית, אבל בשביל הורים צעירים כמונו, היא באמת הרת גורל. אם חיה לא תישן טוב, השבת הזאת תתחרבש לנו על הפרצוף. החלטנו לצאת תכף ומיד. בתוך דקות ספורות כבר צעדנו בדרך לאוטו, עם התיקים והשקיות. חיה ישנה לי בידיים. הגוף שלה היה כבד ורפוי. החזקתי אותה חזק וחשבתי לעצמי, רק שלא תתעורר לנו בנסיעה.
את ההמשך של הסיפור אתם בטח מנחשים. בשנייה שהנחתי את חיה בכיסא הבטיחות, היא התעוררה ופרצה בבכי. שירה אמרה, אוי ואבוי. אמרתי לה, בואי ניסע, היא תירדם מהנסיעה. נכנסתי לאוטו, הנעתי אותו במהירות, ויצאתי לדרך. חיה צרחה בגרון ניחר. היא עוד לא בת שנתיים, ובקושי יודעת לדבר, אבל לבכי ההוא היה סאבטקסט ברור. למה הערתם אותי עכשיו. למה אתם מתעללים בי. אני רוצה לישון.
כל הנסיעות המאושרות דומות זו לזו. אבל כל נסיעה אומללה, אומללה בדרכה שלה. חיה התעוררה מהבכי של עצמה, ונכנסה ללימבו נוראי של סבל וצרחות. היא הייתה עייפה מכדי להתעורר, וערנית מכדי לישון. שירה ניסתה ללטף אותה ולהרגיע אותה, אבל חיה התעצבנה מהליטופים. שירה ניסתה לתת לה מים, אבל חיה העיפה את הבקבוק בכעס. זה היה נורא. שירה הציעה שנעצור וננסה להרדים אותה, ואני התעצבנתי, מה לעצור, היא רק תתעורר יותר. חיה צרחה וצרחה. היא בקושי הצליחה לנשום. זה היה נורא.
ככה נסענו לירושלים. חיה לא הצליחה להירדם בשום פנים. כל מה שעשינו לא עזר. וכשירדנו במחלף לטרון כדי לנסות להרגיע אותה, זה כבר היה מאוחר מדי. העייפות כבר העירה אותה לגמרי. כך שגם את העליות הפקוקות לירושלים עשינו בתוך ים סוער של בכי ויללות. השתדלתי לנהוג בשקט ובזהירות. הלב שלי הלם מכעס ומאשמה, והעיניים שלי היו אדומות.
ביום שישי לפני שבוע הייתי אבא לא טוב. הבת שלי רצתה לישון, ואני, מרוב שרציתי לדאוג לה, התעללתי בה במשך שעתיים. כל ההחלטות שקיבלתי היו רעות. חיה כל כך סבלה. עד עכשיו האשמה מציפה לי את הלחיים. אני יודע, חמש דקות אחרי שיצאנו מהאוטו בירושלים, היא כבר המשיכה הלאה, ופיזרה חיוכים לכל עבר. אבל אני זוכר את הסבל שגרמתי לה. ואני תקוע עם התחושות הקשות הללו כבר שבוע.
שהרי התפקוד ההורי הלקוי שלי, בצהרי שישי שעבר, הוא רק הקדמה קטנטנה ומתקתקה לכל הכישלונות ההוריים שצפויים לי בעתיד. אני הולך להיות אבא לא טוב, אני הולך לפשל בגדול, זה ברור לי. כל ההורים מפשלים בגדול. זה מה שהורים עושים. ועדיין, זה קורע לי את הלב, לחשוב על כל ההשפלות והסבל שצפויים לבת שלי, בגלל הטעויות העלובות שאני אחולל.
אף אחד לא לימד אותי להיות אבא. אני משתדל ומשתדל, להיות טוב, ולא לעשות טעויות. אבל כבר עכשיו ברור לי שזה קרב אבוד. החיים מורכבים, עמוסים וסבוכים. אי אפשר שלא לתעות ולטעות בהם. כולנו קורבנות של ההורים שלנו. כל ילדינו הם מושא מתמשך של ההחלטות הרעות שנקבל. וצריך להשתדל. כלומר, אני צריך להשתדל, להיות טוב, להיות רך, לבחור נכון. ואני צריך, כבר עכשיו, לבקש מהבת שלי סליחה.
