האמת, קצת קשה להתחבר לחבורת הטהרנים הצבועה שנוזפת, מצקצקת בלשון ומפליגה בביטויי קיצון על שכרות, החפצה, בילוי עם חשפניות וכל מה שעלה בקלטת המדוברת של יאיר נתניהו וחבריו. רבים ממי שטענו השבוע כי הדברים מחליאים או מחרידים אותם, עברו בדיוק את אותו מסלול כשהיו בגילו של יאיר נתניהו.
שימו מיקרופון בכל מכונית, בית או זולה של חבר'ה צעירים, ביום שישי לפנות בוקר או בכלל, אחרי בילוי בפאב, במסיבה או במועדון חשפנות פלוס כמה כוסיות אלכוהול, ותשמעו את אותו דיאלוג. תמיד זה על בחורות, על מי שווה יותר, על "תסדר לי אותה אחי". עם הרבה שוביניזם וצחוקים וירידות הדדיות, ובדרך כלל משתרבב לאירוע דיבור על כדורגל וכדורסל. מאות סרטים וספרים מפורסמים משקפים את קטעי החיים השובבים הללו, החל ב'אסקימו לימון' הישראלי, דרך 'שיגעון המוזיקה' ו'גריז' ועד 'הזאב מוול־סטריט'. זו דרכו של עולם והצעירים שחיים בו.
אני מכיר היטב ומקרוב את החברים של אבנר נתניהו, בנו השני של ראש הממשלה. תאמינו לי, אין כמוהם. הבן שלי הוא אחד מהם. זו חבורה נחמדה, ערכית, משכילה ובעלת תחושת שליחות. הם היו מדריכים בצופים, שירתו ביחידות קרביות, מצטיינים בלימודים. רבים מהם הספיקו כבר לתרום לחברה בצורה משמעותית. זה הדור הבא והמוצלח של החברה הישראלית, וטוב שכך. אני לא רוצה לדעת מה החבר'ה האלה עושים במסיבות יער בקיץ, או בנסיעות משותפות בחו"ל. אני יכול לתאר על מה הם מדברים כאשר החברות שלהם לא בסביבה. זה בוודאי לא יהיה הסלנג הביזיוני של יאיר נתניהו, אבל תחת כמה כוסות אלכוהול אפשר לדבר שטויות שהורים לא יאהבו לשמוע.
מה כל זה אומר? החיים הם לא סיגוף, וטוב שכך. אפשר להגיד שזה נורא לבלות במועדוני חשפנות, אבל מאות ואלפי מועדונים כאלה בארץ, בארה"ב או בתאילנד מארחים את הצעירים הישראלים לדורותיהם. מי שצופה בסדרה החדשה 'הצמד' יכול להתוודע לימים שבהם החבר'ה בניו־יורק פרקו כל עול בשנות השבעים והשמונים. הייתי שם באותן שנים וראיתי את התופעות הללו. אז מה, האם הצעירים של אז לא הובילו את ניו־יורק ואת אמריקה למה שהיא היום, המעצמה הגדולה בעולם? האם כולם נשארים פוחזים לנצח? מה השטויות האלה?
מי שהקליט את החבורה העליזה הזו בתוך המכונית הסגורה והלך למכור את הקלטת בהרבה כסף, ביצע מעשה חמור מבחינה מוסרית הרבה יותר מדיבורי ההבל של נתניהו ג'וניור וחבריו. אז נכון שלא צריך לנסוע למועדון חשפנות ברכב ממשלתי בליווי מאבטחים על חשבוננו, ונכון שלא מדברים ככה על בחורות. אבל רובם ככולם מדברים ככה בגיל מסוים, באווירה מופקרת, במלתחה צבאית, במגורי בנים או בנות, בחדר כושר, בפאב לפנות בוקר או אחרי חתונה, וכאשר הם מתנדנדים בדרך לחניה. זה לא שווה פרסום, לא שווה את ההתנצלות הגובלת בפאניקה ששידר ראש הממשלה, וגם לא שווה את המחיר ששילם ערוץ 2 לנהג/המאבטח תאב הבצע.
מה קרה לדרעי
לאריה דרעי היה פעם תפקיד מיוחד במינו על קו התפר שבין דתיים לחילונים. דרעי פרץ לעולם הפוליטי באמצע שנות השמונים, ותוך זמן קצר הוכיח מנהיגות, הילך קסם על כולם והשתלט על ש"ס. דרעי לקח בשבי גם פוליטיקאים ממפלגות אחרות, פקידים בשירות הציבורי ואנשי תקשורת משפיעים. כולם נפלו בקסמו של הצעיר החרדי התזזיתי, שפורץ גבולות ומחפש את קרבתם.
הסופרלטיבים לא הפסיקו לזרום. במשרד הפנים התפעלו מדרעי הצעיר המבריק, עוזרו של השר יצחק פרץ, שלמד במהירות את כל סודות התקציבים ומסלולי המעבר והצליח להרעיף עשרות מיליוני שקלים על הישיבות של ש"ס. העיתונאים ביקשו את קרבתו של הכוכב החדש, שפתח להם צוהר אל עולמות חרדיים שנדמו להם עד אז רחוקים וזרים. כאשר דרעי מונה לשר הפנים בגיל 29 בלבד, התקשורת החילונית יצאה מגדרה. אחרי שביטל את הצנזורה על מחזות, נשבעו כאן שהוא עוד יהיה ראש הממשלה.
דרעי עשה הכול כדי לטפח את הקשר המועיל עם העולם החדש שנפרש לרגליו ולהפיק ממנו את המקסימום. הוא הציע עולם דתי ומדיני מתון מתחילת דרכו, שפה חילונית ומניירות חדשות. עוזריו הקרובים הפכו לבני בית של פוליטיקאים ועיתונאים סקרנים. דרעי עצמו הפך את נושאי החילוניות בכנסת לחבריו הטובים. חיים רמון, למשל, אחד האנשים המובילים אז במפלגת העבודה, הפך לאח. כאשר דרעי הורשע ב־1999 בקבלת שוחד ומרמה, מיהר רמון להצהיר כי "שגגה נפלה על השופטים".
עד שעזב את החיים הפוליטיים בשלהי 1999, הקפיד דרעי לשמור על הדימוי המיוחד. הוא לא הפחיד עם כפייה דתית, רקם תוכניות לגיוס חרדים לצבא וליציאה לעבודה וללימודים אקדמיים, ואפילו לא נרתע לחבור לבדו לממשלות שמאל. דרעי הצליח גם למתג את הרב עובדיה כמנהיג עממי, מתחשב ומכיל את כולם. כאשר הרב יצא מגדרו, כעס וקילל, דרעי ידע למתן את המסרים.
דרעי של היום הוא איש שונה בתכלית. מי שפעם התלונן שקשה לו להשיג פיצה כשרה בעיר חילונית בשרון, כאילו יש כאן כפייה אנטי־דתית, נגרר היום לסגור חנויות בשבת בפניהם של חילונים. השיח המתון והידידותי של פעם, שעזר לדרעי לחבב את מנהגי הדת ולהציג את ש"ס כמפלגת גישור נחמדה, הפך לדיאלוג נרגן בין חרדים, דתיים, מסורתיים וחילונים סביב חוק המרכולים, מה שהעמיד את השבת במחלוקת פוליטית נוראית, פגע בקדושתה והמעיט בערכה.
דרעי של פעם היה בז לדרעי של היום. אני יכול לתאר את הנזיפות וההאשמות שהיה מטיח במי שרץ לחוקק את חוק המרכולים. "השתגעתם?" היה צועק. "אנחנו צריכים לכפות את עצמנו על רעננה? אנחנו עשרה אחוזים באוכלוסייה, ובאים לעשות בה מה שאנחנו רוצים בכוח? ככה נשיג שמירת שבת? ככה נקרב אלינו את החילונים? אתם לא מבינים שאנחנו רק נותנים כוח ללפיד? ריבונו של עולם, תרדו מזה".
אבל דרעי מודל 2018 השתנה לחלוטין, מתוקף הנסיבות. הרב עובדיה הפופולרי, סמל של עמך ישראל שנערץ עד היום, הלך לעולמו בשיבה טובה. מחליפו הרב שלום כהן הוא דמות תורנית אלמונית ומסוגרת, לא מוכרת ולא מושכת מנדטים. הפריפריה נטשה את ש"ס ודרעי נשאר עם בני התורה הספרדים, שעליהם הוא צריך לשמור בכל הכוח ולהוכיח מאבק לא מתפשר על השבת. רק שלא יברחו לרב מאזוז, הפטרון של אלי ישי.
יו"ר ש"ס משתדל להיות שר פנים של כולם, אבל התקשורת מבית כופה עליו להיות שר החוץ של העולם החרדי. דרעי מייצג בעל כורחו את התביעות של יהדות התורה, וגם זה לא מספיק. העיתון 'הפלס' של הפלג הירושלמי הקיצוני תקף אותו שלשום על חנויות הנוחות שיישארו פתוחות בשבת. על הדרך דרעי נופל ביוזמות הזויות (יהודה גליק, השר אזולאי), סקרים קשים, חקירות משטרה לא פשוטות ומריבות עם אלי ישי ועם אנשי צוות קרובים. ממש כמו העז העיוורת שהקב"ה שם בדרכה מכשול, אם נשתמש במטאפורה הבלתי נשכחת של הרב עובדיה, ושעלולה להוביל את ש"ס אל מתחת לאחוז החסימה.
שלל מיותר
רק מי שגנבו לו פעם את הטלפון הסלולרי יכול להבין כמה מהותית ההמצאה החדשה שהורגת את המכשיר ברגע שהוא לא ברשותך. הגנב יכול להביט על הנייד כמו על קופסה משונה, עטופה בסיליקון, שאין בה שום תועלת. חבל שאי אפשר להחיל את העסק גם על גנבי מכוניות של נכים, פורצי דירות ונדליסטים ושודדי קשישות, כדי שיעמדו במבוכה מול השלל הכבד, שהופך מול עיניהם מיותר וחסר ערך ואולי פעם גם יתפוצץ להם בפנים בזכות הטכנולוגיה, נוסף על עונשי מאסר ראויים. אמן.
