עכשיו חורף, ובבית שלנו, כמו בכל בית אחר, יש לא מעט מחלות. יש שפעת, יש הפה והטלפיים, ויש גם עוד מחלה – שנכנסה לנו למרחב המשפחתי לא דרך מוצץ לא מחוטא אלא באמצעות מסך הטלוויזיה: מחלת ההשמנה. ספק פרסומת ספק תשדיר שירות מכריז תכופות בימים אלה בין תוכנית לתוכנית: "עולים ויורדים במשקל כמו יויו? לטיפול במחלת ההשמנה – שאל/י את הרופא/ה שלך". אמנם בתחתית התשדיר, שאורכו שש שניות בלבד, מופיעה כתובת אתר שנותן פרטים נוספים, אבל מי קורא את האותיות הקטנות כשהאותיות הגדולות (והשמנות כל כך) מכריזות על מגפה רבתי?
עוד כותרות באתר מקור ראשון
–בתנאים תובעניים, בני אדם קטנים מתגלים כגיבורים
–הקמפיין העולמי שינסה לרתום מוסלמים ובודהיסטים לזכרון השואה
–"הודו המציאה את ההפריה המלאכותית לפני אלפי שנים"
–קולות רקע: האחים שיגלגלו אתכם מצחוק
זה נכון, במאי האחרון ההשמנה הוכרה לראשונה כמחלה גם בישראל. מה שהיה הבייבי של מישל אובמה – ה־Obesity (השמנת יתר כרונית) בדגש על השמנת ילדים, הוא משהו שכבר לא ניתן להתעלם ממנו גם בארץ. על פי הארגון העולמי למלחמה בהשמנה, ישראל נמצאת במקום הראשון מכלל מדינות אירופה בילדים בכיתות ז', עם 12.5 אחוז בעלי עודף משקל. גם הנתון שלפיו "כמעט אחד משמונה ילדים בישראל חולה בהשמנה", אמור לעורר דאגה ותוכנית פעולה.
ולא רק זה, המחקרים מראים כי באמת מדובר במגפה, שדורשת לא בהכרח טיפול התנהגותי אלא טיפול רפואי לכל דבר ועניין. גם ה"יויו" אינו משחק שפעם שיחקו בו ילדים או סלוגן נוח, אלא מושג אמיתי המכונה "אפקט היויו" מתאר את מצבם של רבים מאלו המנסים לרדת במשקל, וחווים מין לופ של אובדן משקל ולאחר מכן עלייה במשקל וחוזר חלילה. הכול נכון, אבל הצגה פשטנית כל כך בפרסומת טלוויזיה שלפיה שמן שווה חולה, בלי להסביר את כל אלה, עלולה לשדר לרבים מסר מוטעה ומסוכן.
יש לי שתי בנות צעירות בבית שדימוי הגוף שלהן הולך ומתהווה בשנים אלה ממש. כדי שהן לא יחשבו שכל שומן עודף הוא אוטומטית חולי, כפי שניתן באמת להבין מהתשדיר הכה חלקי הזה, נאלצתי להגיד להן שהשמנה היא לא באמת מחלה. שזו פרסומת שטותית ומסוכנת שמרגיזה את אמא שלהן. אפילו הבלטתי את הכרס שעוד לא ירדה לי לגמרי אחרי הלידה, ושאלתי אותן בקול מהדהד: "האם זה אומר שאני חולה?" ומיד גם עניתי: "מה פתאום" והדגשתי איזו מהממת אני נראית בכל מקרה, והן נטו להסכים עמי.
ומה עם אבא שאוכל שקית במבה בלילה – גם הוא חולה במחלת ההשמנה? ודודה שמיישרת את הפינה של העוגה בארוחת השישי – גם אותה נאשפז כי היא לא שולטת על מה שנכנס לה לפה וכי הסקיני ג'ינס שלה לא נסגרים עליה כבר? ובהתאמה – מה עם ילדה שכבר צמה יומיים כדי שיהיו לה עצמות בריח בולטות כמו לדוגמנית שהופיעה על שער המגזין שלה? האם היא בריאה כי היא לא חולה במחלת ההשמנה?
מצד אחד משדרים לנו תדמיות דקיקות בפוטושופ ומצד שני – ישנה נטע ברזילי שסיפרה בריאיון לאחרונה שסירבה להיות פרזנטורית של חברת בגדים בטענה שאין להם באמת בגדים במידה שלה, והם התכוונו לתפור לה אותם במיוחד לכבוד הפרסומת. אז איך שני המסרים הסותרים האלה יכולים בכלל לדור בכפיפה אחת? אנחנו אמורים לאהוב את עצמנו כפי שאנחנו, או להרגיש חולים?
כי במציאות שבה בנות, וגם בנים, מפתחים הפרעות אכילה כבר מגיל תשע, וישנן בנות שמדווחות שהן אוכלות בגניבה בשירותים של בית הספר כי מי שאוכלת מכונה מיד שמנה – הדבר האחרון שאנחנו צריכים זו פרסומת כזו חסרת אחריות ובלתי מנומקת, שגם עלולה להטעות. פרסומת כזו עלולה לשלוח ילדים צעירים לתהות האם גם הם "חולים", ולפצוח בדיאטה אכזרית במצב הטוב והרעבה עצמית במצב הגרוע, ללא סיבה מוצדקת. וגם, ילדים שסובלים מעודף משקל לא צריכים שיצביעו עליהם אף יותר מהרגיל בבית הספר ויקראו להם גם "'שמנים" וגם "חולים". זה לא הוגן כלפיהם.
נכון שצריך לעודד, וכבר מגיל ילדות, לתזונה נכונה, בריאה, עתירת סיבים, ולמפות בעיות פיזיולוגיות שעלולות לגרום להשמנה כרונית. אך יחד עם זאת, גם ההסברה ליוזמה טובה כזו צריכה להיעשות מתוך חשיבה מי צופה, איך המסר מועבר ומה עלולים לקלוט ממנו בטעות מצפייה חטופה, שעלולה לגרור תשלום ביוקר. חלק מהאחריות של מי שמנסה לחולל שינוי חברתי חשוב (במקרה זה, חברת תרופות בשם "נובו נורדיסק"), זה להעביר את המסר: בואו נסביר מהי מחלת ההשמנה, לא נחסוך במקום, כדי שתשדיר שמעודד טיפול ב"מחלה", לא יגרור בדרך התעוררות של מחלה אחרת: אנורקסיה. 
