נהג מונית ירושלמי חכם הסיע אותי לערוך חופה. "פעם הסעתי עיתונאי אחד", סיפר לי הנהג בדרך, "ובמשך כל הנסיעה הוא הסביר לי כמה אנחנו העניים טיפשים, שאנחנו ממשיכים להצביע לימין, אף שהוא פוגע בעניים. כל הנסיעה שתקתי. כשהוא ירד אמרתי לו: אני מבין שאנחנו העניים מטומטמים, ובגלל זה אנחנו מצביעים לימין. אני רק לא מבין דבר אחד: למה כל העשירים מצביעים לשמאל? גם הם מטומטמים?"
יש שיענו לאותו נהג שהישראלים לא מצביעים על כלכלה, אלא על ביטחון. אם כך, אולי העניים לא בוחרים במשנתו הכלכלית של הימין, אלא במשנתו המדינית. גם העשירים מצביעים לשמאל בגלל השלום, ולא בגלל הכלכלה. לא בטוח שזו אמת גמורה, אבל בואו נעזוב הפעם את הכלכלה, ונדבר על ביטחון, מדיניות ומסורת. העובדה היא שהאנשים הפשוטים, שאינם עשירים ולא תמיד זכו להשכלה גבוהה, נוטים בדרך כלל לתמוך במדיניות לאומית ושמרנית. וזה לגמרי לא מובן מאליו.
במשך מאות שנים התנהל באנגליה תהליך איטי של התרחבות הדמוקרטיה. מה שעשו הצרפתים בכוח הטרור והגיליוטינה של המהפכה, והמיטו על אירופה עשרות שנים של מלחמות דמים נוראות, עשו האנגלים בתהליך איטי וזהיר. במאה ה־19, היו שמרנים באנגליה שחששו מהרחבה נוספת של זכות הבחירה. ההתנגדות שלהם נבעה, בין היתר, ממניעים פוליטיים: הם פחדו שהמוני הפועלים יצביעו נגדם.
את התבנית הזו שבר מדינאי בריטי דגול, בנג'מין דיזראלי. דיזראלי היה יהודי, שהוטבל לנצרות בילדותו. לפי אחת הגרסאות, אביו כעס על הקהילה היהודית בלונדון, כי חבריה לחצו עליו בכוח שיהיה גבאי בבית הכנסת, ולכן הטביל לנצרות את ילדיו (כדאי ללמוד לֶקח, איך לא ממנים גבאי). דיזראלי היה גאה במוצאו היהודי. פעם אמר ליריבו הפוליטי הליברלי, גלדסטון: "כשאבותיך גידלו חזירים, אבותיי כתבו את התנ"ך". את חבריו למפלגה השמרנית לימד דיזראלי, שאין להם מה לפחד מהרחבת זכות הבחירה. להפך, הוא סבר כי פשוטי העם יתמכו בערכים השמרניים והלאומיים של מפלגתו. להפתעת הכול, כך היה.
המוני העם נוטים לערכים לאומיים בתחום המדיני והביטחוני. זה לא נכון לגבי כל התקופות, ולא נכון במאה אחוזים לגבי שום תקופה. ובכל זאת, הכלל הזה התממש שוב ושוב בפוליטיקה של המאה העשרים. התנועות שמכונות בבוז "הימין הפופוליסטי" מצליחות היום באירופה ובארה"ב גם בגלל העובדה הפוליטית הבסיסית הזו.
"הטיעון הכי חזק נגד דמוקרטיה", אמר פעם צ'רצ'יל, "הוא שיחה של חמש דקות עם הבוחר הממוצע". למרות כל מעלותיו הרבות של צ'רצ'יל, יש להודות שהוא היה סנוב. נראה שהבוחר הממוצע היה יכול להשיב לצ'רצ'יל, שהטיעון הכי חזק מבחינתו נגד הדמוקרטיה הוא דווקא שיחה קצרה עם הנבחר הממוצע. וזה בסדר: הדמוקרטיה לא נבנתה עבור אנשים מושלמים. הבוחרים אינם מושלמים, הנבחרים אינם מושלמים, ועדיין המשטר הדמוקרטי עונה להגדרה אחרת של צ'רצ'יל: "שיטת הממשל הגרועה ביותר, חוץ מכל האחרות".
הפילוסופים הקדמונים סלדו משלטון דמוקרטי, בין היתר משום שהניחו שאנשים פשוטים, שאינם פילוסופים, לא יחשבו על מה שטוב לעם כולו, אלא רק על מה שטוב להם. האנשים הפשוטים של ימינו אינם האנשים הפשוטים של לפני אלפיים שנה: אז היה מדובר על המונים שאינם יודעים קרוא וכתוב, היום מדובר על אנשים שאין להם תואר שני. אך מעבר לכך, מתברר שאנשים שלא בלבלו אותם בתיאוריות עדכניות במדעי החברה, מרגישים שייכות עמוקה למעגלי הזהות הרחבים שלהם. הם חושבים על העם ועל ערכיו, אולי יותר ממה שחושבות עליהם קבוצות אחרות באוכלוסייה.
יש כאן עוד תופעה מפליאה. לעיתים נשמעים אנשים חכמים באמת ומשכילים מאוד, במשרות אקדמיות בכירות, שמביעים עמדות משונות להפליא, ואפילו הרסניות, בענייני ביטחון ומדיניות, מגדר וכלכלה. לוּ הייתה זכות בחירה רק לאנשים בעלי תואר שלישי, חוששני שאולי כולנו היינו היום צפים על חביות בים התיכון בדרך לקפריסין (סליחה, צפים/ות).
צוללנים יודעים שאם הם צוללים עמוק מדי, הם עלולים ללקות בשיכרון מעמקים – הרעלת חנקן שמשבשת את שיקול הדעת. גם בעולם האינטלקטואלי יש שיכרון מעמקים כזה. יש שיאמרו שבעצם מדובר כאן בשיכרון מענקים, בשאיפה לרצות קרנות אירופיות, אך אני לא חושב שהכסף הוא הסיבה. כשצוללים לתוך תיאוריות מתוחכמות קל לטבוע בהן ולהתנתק מהחיים הממשיים. לפעמים אני חש בעצמי את הפיתוי הזה, ומתעקש להתנגד לו. זהות, שייכוּת, ערכים ושכל ישר הם מדריכים פוליטיים טובים יותר מאשר התמכרות לחשיבה תיאורטית מופשטת. בשם קרל קראוס אומרים שתיאוריה יכולה להיות סוס טוב, בתנאי שאתה פרש ולא סוחר סוסים.
