רבים שואלים אותי, רביטל, מה באמת את עושה בחיים? ואני עונה: נשארת עם הילדים בבית ומחכה שיֵרד להם החום. כל אמא כבר סיגלה לעצמה את הרגלי היום־מחלה־עם־הילד, וככל שמתווספים עוד ועוד ילדים, מתווספים עוד ועוד מנהגים.
בילד הראשון, איך שהחום מגיע ל־38, את מזמינה נט"ן, לוקחת חודש חל"ת מהעבודה ומתמסרת כולך לטיפול ודאגה ברך המנוזל. כל שיעול מעיר אותך, וכל חרחור של אף סתום גורם לך לשבת לצד מיטתו של הזאטוט – משל היית פניה סילס מגיא אוני, שרוכנת בדאגה מעל מיטתו של יחיאל אהובה חולה השחפת. אבל עם השנים והילדים התחספסת, והיום את משחילה נרות במיומנות שלא מביישת מומחה לקולונוסקופיה.
ההתלבטות מתחילה בבוקר. את רואה מעט ברק בעיניים, לחיים סמוקות, והאיש שלך מתחיל למלמל משהו שנשמע כמו: הוא לא נראה טוב, ומיד את מתקנת: הוא מתרגש ממש, כי יש היום יומולדת בגן ולא כדאי להפסיד. הברק הופך לברק אמיתי של תקווה. מכיוון שאני מאמינה בגישה של שלום וכנות בתוך הבית, אני אומרת לו: היי מאמי, פה גדול, קח שלוק מיץ פטל – ומיד דוחפת לו מזרק וחצי נובימול. שיהיה. הוא במסגרת, את דוהרת לעבודה, ומראש מודיעה לכל מי שעדיין מקשיב שבטח יתקשרו מהגן. וכמו שכבר אמרו רבותינו כוורת: "הם היו אומרים לו: 'תתעודד בננו, המצב יכול להיות הרבה יותר גרוע'. אז הוא התעודד, והמצב באמת נהיה יותר גרוע". כי אכן התקשרו מהגן. אבל של הילד השני.
אז אספת את שני המסכנים הביתה, ובאמת בעשר דקות הראשונות ריחמת עליהם. הם חיוורים וחלשים. ולכן חיברת אותם ישר לשלושה דברים העוזרים לכל ילד חולה: משכך כאבים, תה פושר עם שבע כפיות סוכר, וטאבלט עם 100 אחוז סוללה. את יושבת לידם, מלטפת, ואחרי שאת רואה שהם שורדים, את בוחרת מה לעשות קודם: למצוא מי ישמור עליהם מחר או למצוא מי ישמור עליהם מחר. בשלב זה מצקצקים כל הזוגות השיתופיים, מה קרה? אין לילדים אבא? ואני חוזרת ואומרת, שאחרי 15 שנות נישואין וחמישה ילדים, שאפשר בהחלט שאבא יישאר בבית עם הילדים. פשוט אל תתפלאי שכשתתקשרי הביתה תענה לך אמא שלו. אגב, היא שמחה לבוא, והיא לא מבינה למה לא התקשרת לבקש. ובלי להעביר ביקורת, כי היא לא שופטת, ההפך, היא שופטת, היא לא מבינה איך אמא יכולה להתרכז בעבודה, כשהילדים שלה שוכבים חולים בבית. אבל אין לך מה להרגיש רע, כי היא עכשיו כאן, והכול בסדר. היא גם קיפלה לך את הכביסה שהיא רואה שאין לך זמן לקפל מהשנה האחרונה, ואם יהיה לה דקה, היא גם תעשה לך כלי כסף. ובאמת סיימת את השיחה והרגשת רע. אז אחלה.
חצי שעה אחרי שחזרת הביתה, הילדים מנמנמים ומתחזקים, ואת שואלת את עצמך – מה עכשיו? בניגוד לשכל הישר שאומר לך להיכנס מיד למיטה לישון צהריים, כי לכי תדעי לאן יתפתח הלילה, את מחליטה שלא היו זמנים טובים יותר לישראל לעשות פרויקטים ארוכים ובלתי נסבלים מאשר בזמן שאת בחופשת מחלה עם הילד בבית. וכך ילדייך מתעוררים, ושואלים את עצמם אם יכול להיות שהם באמת ישנו עד פסח – כל הצעצועים מחדר המשחקים מויינו, הבגדים שכבר לא מתאימים בגודל או פגשו כורכום ממתינים בשקיות גדולות בכניסה למסירה, ואמא בממ"ד מנסרת לוח עץ, כי היא ראתה סרטון איך מרכיבים בשיטת עשי־זאת־בעצמך־ותצטערי־על־זה־אחר־כך ארגז חול קינטי ביתי.
אחר כך צריך להחזיר את הילדים הבריאים. הצעירות טועות לחשוב שצריך עכשיו לארגן הפרדה בין הילדים, על מנת להבטיח את המשך בריאותם. ואני מניסיוני אומרת: ההפך הוא הנכון! יש להושיב את כולם יחד בבריכת חיידקים המכונה הספה שלך. קחי טרופית והעבירי את הקש מאחד לשני. כי אם כבר יידבקו, שיידבקו ביחד – וממילא גם החזק ששורד, אחרי שיראה שמחר שניים לא הולכים לגן, יצרח בלי הפסקה עד שתוותרי לו והוא יישאר בבית גם.
אבל מה שלא תעשי אחותי, אל תלכי לרופא. כפי שכתבתי לא מזמן בפייסבוק – אם הילד שלך לא ממש־ממש חולה, אל תבואו! כי דבר אחד בטוח בחיים: אם באתם לחדר המתנה של רופא עם ילד בריא, אתם עומדים לצאת ממנו עם ילד חולה. ואם הלכת, אל תתאכזבי מהתינוקת. בעוד שבבית היא דופקת שיעולים של נהג משאית על פָּקט נובלס ביום, שמעירים את כל השכונה, מול הרופא – דממה.
ואתה מר רופא, תקשיב לי ותקשיב לי טוב, מילא שישבתי פה שעתיים, החלפתי לה באוויר, ביקשתי מהרועה הגרמני של השכנים לשמור לי על הילדים, מילא שאני כבר שלושה ימים מנקה קיא, מכבסת שלשולים ומורידה חום, ואתה אומר לי: "זה ויראלי, אין מה לעשות, חום ואהבה ועוד יומיים בבית והכול יעבור" – נראה לך באמת שאתה נותן לי ללכת בלי מדבקה?!
