אחד התסכולים הגדולים של אדם בכלל ועיתונאי בפרט הוא הקושי לבקר איש ציבור. לגבי כל שר בממשלה ניתן למנות טעויות קריטיות שעשה, פאשלות גדולות ומה לא. אם זה העיכוב בהשקת הרכבת ותופעת פקקי התנועה שניתן לקשור לשר התחבורה, או הבור בתקציב ומחירי הדיור שקשורים בשר האוצר או מזוודות הכסף לחמאס תחת שר הביטחון. אצל שרת המשפטים המשימה קשה יותר, כיוון שאולי לא נעים להודות, היא רשמה קדנציה די מוצלחת.
עוד כותרות באתר מקור ראשון
–רמז עבה: המאבק בהשמנה, לא בכל מחיר
–מטות ערים: ההתיישבות היא מרכז עירוני בעצמה
–הסיפור הנשכח על המתחרה של הרצל
–טירוף מערכות: "הסוכן" טראמפ והאובססיה התקשורתית
אם בוחנים את מרבית הביקורת נגד איילת שקד בקדנציה האחרונה שלה כשרת משפטים, היא רובה נעוצה בניגוח על בסיס אג'נדה. כלומר, התנגדות למדיניות. ככל שאני זוכר ובדקתי, לא נחשפה טעות גדולה או מחדל כמו במקרים רבים של שרים אחרים. טעות אחת ומשמעותית של שקד, אשר פורסמה במקור ראשון, היא פספוס המכרז על מנהל מחלקת הבג"צים. שם שקד לא נדרכה בזמן ולא הצליחה להכניס לתפקיד החשוב מאוד הזה אישיות בעלת אג'נדה משפטית שמרנית. יתר הביקורת נגד השרה, שכולה בעצם ביקורת על מדיניות, חיזקה אותה לאורך הקדנציה מאחר שציבור בוחריה שלח אותה ליישם את המדיניות הזאת. אם יש ביקורת שפגעה בלשכת השרה הייתה כאמור של הח"מ בנוגע למחלקת הבג"צים.
מדוע חשוב להדגיש זאת? לא כי זו תקופת סיכומי קדנציות ולא בשל הבחירות, אלא דווקא בשל פרשת אפי נווה המתרגשת עלינו בימים אלו, שבה ניצבת השרה שקד תחת אש ביקורתית אשר מפנה אליה אצבע מאשימה כמי שהייתה בת בריתו של נווה בוועדה למינוי שופטים ולכן מוטח בה כי "הייתה צריכה לדעת לבחור את השותפים שלה".
הביקורת נגד שקד בפרשת נווה היא שיקוף ראי של תסכול גדול מהשרה שרשמה בסך הכול קדנציה מוצלחת. שקד לא בחרה את נווה לוועדה למינוי שופטים, הוא הוצב שם כעובדה על ידי בחירה דמוקרטית של לשכת עורכי הדין – כלומר, כלל עורכי הדין בישראל. וכי מדוע שלא תשתף עמו פעולה?! כי הוא אדם ערמומי לכאורה?! הבה נזכור כי עד לפני חודשיים הוא לא היה חשוד, לא בפרשת מעבר הגבול בנתב"ג ולא בפרשה הנוכחית.
ונניח שנווה היה חשוד לפני, האם חזקת החפות אינה חלה עליו? ואם תיסגר הפרשה הנוכחית ללא כתב אישום, מה יהיה אז? יאמר שבדיעבד כן היה נכון לכרות עמו ברית פוליטית? הפרשה הנוכחית חמורה ביותר, שלא תהיינה ספקות. אך אצבע מאשימה כלפי שרת המשפטים כאילו נווה הוא יציר כפיה הינה פרי תסכול בגין היעדר היכולת לבקר את השרה ו\או ביקורת ממניעים פוליטיים צרים.
אחרי הכול בל נשכח, הברית עם לשכת עורכי הדין הייתה עניין של מסורת מצד השופטים בוועדה. שקד הייתה הראשונה ששברה את הברית המסורתית הזו. מה נעשה במחשכי הוועדה הזאת עד היום כאשר הפרוטוקולים שלה מצונזרים וכמוהם חוות הדעת של ועדת השתיים שבודקת מועמדים לשיפוט, אין לדעת. היעדר פרסום של שערוריות אינו עדות על היעדר השערוריות עצמן. במשך שנים השופטים משכפלים את עצמם, ממנים על פי אג'נדה, מוצא ו"מזג שיפוטי". נכמר הלב לראות כיצד המערכת מגיבה אחרי ששרת המשפטים הזיזה להם קצת את הגבינה והצליחה להשפיע ולו במעט על "קודש הקודשים", כלשונה של נשיאת העליון ולשער דורית בייניש – הוועדה למינוי שופטים.
