אני הולך לעשות את מה שלא עשיתי מעולם: להודות באשמה. ידידי יהודה יפרח, אחד האנשים שאני זוקף לזכותם את השינוי המשפטי שמתרחש לנגד עינינו בשנים האחרונות והערכתי אליו רבה, תקף בשבוע שעבר באכסניה זאת אותי ואת חבריי הסנגורים, ובמעין "אני מאשים" טען כי "האשמים המרכזיים" בהתפתחות התופעה המכונה "נוער הגבעות" הם עורכי הדין – כך, לא פחות – שמעניקים ייצוג משפטי "מקצועני" לצעירים. "הייצוג המשפטי שהם מקבלים", כתב יפרח, "השפה של זכויות האזרח שבה משתמשים עורכי הדין ואף הגאונות התקשורתית והעובדה שעורכי הדין מכירים כל סדק וחריץ בסדר הדין הפלילי ומנהלים את ההליך המשפטי במקצוענות – הופכת את עבודת המשטרה והשב"כ לסופר־מסובכת".
את האמת יש לומר: בגילדה המקצועית שאני משתייך אליה – ולא רק שם – הדברים הללו נחשבים מחמאה אדירה. מה ראוי יותר מעורכי דין אשר מבצעים את תפקידם ומגינים בנחישות על הלקוחות שלהם? מה ראוי יותר מעורכי דין המונעים את הפקרת הזירה התקשורתית לידי המכונה המשומנת של שב"כ, שמדליף חומרים ומפר צווי איסור פרסום, והכול כדי להשחיר את שמם של נערי הגבעות ולהשפיע על הליך שיפוטי מתקיים? תפקידו של עורך הדין שבצעד אנטי דמוקרטי לא מאפשרים לו להיפגש עם הלקוח שלו – נער בן 16 – לצאת חוצץ נגד איסור המפגש שפוגע בזכויות הבסיסיות, לא כן? אגב, אפילו אייכמן זכה לייעוץ עורך דין מהרגע הראשון.
האם עורך הדין חורג מתפקידו כשהוא מבקש להקשות על עבודת החוקרים, לחקור את העדים חקירות נגדיות צולבות ולעמת אותם עם ראיות חותכות? מומלץ לצפות בתוכנית 'עובדה' על זוועת עכו שבמרכזה הקטין צ', אשר הורעב, איימו עליו באונס וברצח, נתנו לו להבין שהוא הולך לסיים את החיים שלו – והכול בארבעה ימים רצופים בהפקה שהשב"כ הפיק במיוחד בשבילו.
אודה ולא אבוש שלא ברור לי אם מר יפרח סבר שלנוכח החומרים המזעזעים שנחשפתי אליהם בפרשת צ' הייתי צריך להקשות על החוקרים ולהיאבק על פסילת ההודאות, או שמא לדעתו תפקיד עורך הדין הוא להתעלם מההקלטות ומהזעקות והכול כדי שלא לעשות את עבודת החוקרים "מסובכת".
לטעמי, יש בטענות שנטענו משום אי־הבנת המקצוע שנקרא עריכת דין, אלא שמכיוון שבמתקפה הזאת נמתחה ביקורת גם כלפי מיטב בנינו ובנותינו, הגיעה השעה להשיב:
לשיטתו של יפרח תמצית מהותם של נערי הגבעות היא לזרוק אבנים על ערבים בתגובה לפיגועים ביהודים. אלא שאני מכיר את נוער הגבעות מכיוונים שונים לגמרי: צעירים חלוצים, אוהבי הארץ, אשר פורצים למרחבים ומשמשים התשובה היחידה לעניבת החנק שחונקת את ההתיישבות ביהודה ושומרון ולהקפאת הבנייה.
הצעירים (והצעירות) הללו, במקום ללכת להתבטל בכיכר ציון, להשתתף במסיבות טבע או אפילו לבלות בבית ההורים ומשם מקסימום לצאת לפעולה של תנועת נוער (זה בסדר, כל הילדים שלי בתנועות נוער, אני לא נגד), עוזבים הכול ועושים למען העם והארץ. הם מתגוררים בתנאים לא תנאים, לעיתים בלי מים וחשמל, סובלים מקור בחורף וחום בקיץ, מסתפקים בפת לחם, לומדים תורה, עובדים אדמה, סובלים מהתנכלות השכנים הערבים, חווים גנבות ולעיתים גם פיגועים – ולמרות כל אלה לא מתייאשים, ובונים את ארץ ישראל בדיוק כפי שעשו ראשוני הציונים.
גיבורים בגלל ההתעללות
נכון, הם דעתנים, עקשנים, ואני חייב להודות שלא תמיד אני רואה את הדברים עין בעין איתם (למשל בנושא חשיבות השירות בצה"ל), אלא שגם אם יש לי ביקורת אני תמיד מזכיר לעצמי שהם הילדים של כולנו, וגם כאשר הילד שלי טועה הוא עדיין הילד שלי. יפרח טוען שהנערים הללו מזיקים להתיישבות, אך מתעלם מהעובדה שכמו שהיישוב היהודי בארץ ישראל לא היה שורד בלי חומה ומגדל, כך ההתיישבות ביו"ש הייתה נפגעת אנושות בלי הגבעות שמסביבה התוחמות את קו המאבק.
יפרח אינו מבין מדוע הנערים הללו שותקים בחקירה או זוכים לגיבוי הרבנים, אלא שבמובנים מסוימים דווקא השב"כ שעליו הוא מבקש להגן הוא שאחראי לשתיקה וגם לגיבוי הכולל: אילו היו חקירות הוגנות איש לא היה כותב חוברות הדרכה. אילו לא היו עינויים והתעללות איש לא היה הופך את העצורים לגיבורים. למרבה האירוניה, מי שביסס את מעמדם של הנערים הללו הם דווקא אנשי השב"כ והיחידה לפשיעה לאומנית במחוז ש"י, שמרבים להתנכל לנוער הזה ולהתייחס אליו כאויב ולא כאוהב.
ויודגש: מותר לשב"כ ואף חובה עליו לנהל חקירות בפשעים חמורים; אלא שמעבר לעובדה שחלה זילות קשה בהגדרה של המושג הזה, הרי שלפתע אנו מוצאים בעגה השב"כית את הביטויים "פיגוע גרפיטי", "פיגוע הצתה" (מוזר, כשזרקו אבנים על אשתי בחברון איש מהשב"כ לא הגיע לפתוח בחקירה) כשמדובר בחקירה שכוללת התעללות פיזית או נפשית. נדמה לי שיפים דבריו של השופט אהרון ברק, שבדמוקרטיה לא כל האמצעים כשרים והרשויות אמורות להילחם אפילו בטרור כשיד אחת שלהם קשורה. אם את הדברים הללו המדינה מיישמת כאשר מדובר במחבלים, קל וחומר ולהבדיל אלף אלפי הבדלות שגם נערי הגבעות זכאים לזכויות אזרח שלא מוענקות להם.
מה שלא פחות חמור הוא העובדה שבמחלקה היהודית בחרו לנהל את המאבק הזה מתוך אג'נדה של שנאה לכל מה שמדיף ממנו רוח של יהדות, יישוב הארץ וגאווה יהודית – ומגיני השב"כ מקרב הציבור שלנו לא מבינים שהחוקרים רואים אותם בדיוק כמו שהם רואים את נוער הגבעות. מבחינת החוקרים המתעללים אין ממש הבדל בין חברון לאפרת, בין חובש כיפה מיצהר לחברו מרעננה: מבחינת רובם – המנותקים מעולם הערכים של היהדות – כולנו מתנחלים, כולנו אויבי השלום, כל הדתיים רצחו את רבין, לכולנו יש מטרה אחת גדולה לבנות את בית המקדש (שומו שמיים!) ואם אפשר היה להכניס את כל אלה שזוממים לבנות את המקדש לחקירות שב"כ ייתכן שהם היו עושים זאת. בכל זאת, מדובר ב"תוכנית מרד" חמורה ביותר.
הכותב הוא עורך דין המעניק ייצוג משפטי לנערי גבעות
